סקירה היסטורית, ציר הזמן

החומה העות'מאנית מקיפה את השטח המכונה כיום 'העיר העתיקה' של ירושלים והיא המאוחרת מבין החומות שנבנו בעיר.
החומה העות'מאנית נבנתה בראשית תקופת שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, תקופה שנמשכה כארבע מאות שנים. בתחילת התקופה הייתה ירושלים עיר מוזנחת כמו במשך התקופה הממלוכית. מאוחר יותר, עם התבססות האימפריה העות'מאנית והרחבת תחומי השפעתה מערבה, החלו העות'מאנים להשקיע משאבים בתוך האימפריה שכללו בין היתר הקמת מפעלי בנייה גדולים.
בארץ ישראל הנהיגו העות'מאנים תמורות ושינויים גם בתחומי השלטון והמינהל אשר השפיעו על הארץ כולה בתחומי הכלכלה, החקלאות והמסחר. ירושלים הושפעה משינויים אלה ומצבה הכללי השתפר, במיוחד בימי שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר, ששלט בין השנים 1566-1520.
סולימאן המפואר בנה בירושלים מספר מפעלי בנייה ביניהם: חומות העיר, שיקום מפעלי המים ועיטור כיפת הסלע מבחוץ באריחי 'קשאני'. מבין שלושת מפעלי הבנייה הגדולים 'חומות ירושלים' הטביעו את החותם הרב ביותר על מראה העיר מאז ועד ימינו.
ההנחה הרווחת היא כי כאשר הגיעו העות'מאנים לארץ בשנת 1516 הייתה החומה בירושלים פרוצה והרוסה ובשטח נותרו שרידים מעטים בלבד. על מלאכת תכנון החומה החדשה הופקד אדריכל החצר של סולימאן - האדריכל סינאן פשה (נודע בכינויו 'קוג'ה מימר' - האדריכל הגדול). מימון הבנייה נעשה מהכנסות מיסי מצרים שנשלטה בידי העות'מאנים. האחראי על ביצוע העבודה היה אברהם קאשטרו יהודי שכיהן כ'שר האוצר' - 'מושל בית המטבע' במצרים.
משך בניית החומה מוערך ב- 3 עד 4 שנים.
במקומות שונים בחומה קבועות כתובות בערבית המעידות על תאריכי בניית החומה. הכתובת בשער יפו מציינת כי ""בשם אללה הרחמן והרחום ציווה לבנות את החומה המבורכת הזו אדוננו השולטאן הגדול, מלך התורכים, הערבים והפרסים, סוליימן בן סאלים ח'אן, אללה ינציח מלכותו, שנה 945" (להיג'רה) (בן-דב מ' 1983. עמ' 85). הכתובת בחומה הצפונית, מספרת על בנינה בשנים 1538-1537: "ציווה בבנין חומה זו אדוננו הסולטאן סולימאן בן סולטאן סלים ח'אן, בשנת ארבעים וארבע ותשע מאות" (להיג'רה) (וילנאי ז' 1969, 1980. עמ' 3282-3281).
המטרה לשמה הוקמו החומות איננה ידועה בוודאות עד היום. הדעה הרווחת, שמציגים שילר א' ואחרים, היא כי תפקיד החומות לא היה צבאי בעיקרו והן נועדו לתחום את העיר המקודשת מחד גיסא ולהעניק ביטחון לתושביה נגד פשיטות הבדואים ואחרים מאידך גיסא. על כך מעיד, בין היתר, עוביין כ- 2.5 מ' בלבד הנופל בהרבה מעוביין של החומות החשמונאיות שהגיע ל- 4-5 מ', וזאת למרות העובדה כי בתקופת בניית החומות הוכנסו לשימוש התותחים. דעה שונה מעלה בן-דב מ' המונה שתי סיבות אחרות לבניית החומה:
האחת - הגנה מפני חידוש מסעי הצלב בידי מלך ספרד, קרלוס החמישי, והחשש מפני רצונו לכבוש את ירושלים. והשנייה חיזוק ירושלים מבחינה דתית על מנת לחזק את האינטרס המוסלמי בעיר על-פני האינטרס הנוצרי ובכך "...לזכות באהדת האוכלוסייה המוסלמית הכבושה" (בן דב מ' 1983. עמ' 85).
ובמקום נוסף "...ביצורי ירושלים נועדו לקדם מטרות צבאיות בהגנת העיר כנגד כוחות צבא סדירים וחזקים ולכן תכנונם מעולה והושקעו משאבים רבים בבנייתם. אבל לא פחות חשובה מזה הייתה קדושתה של ירושלים בעיני האיסלם..." (שם, עמ' 99).
סיבות אלה מסבירות את המאמץ האסתטי שבמלאכת הביצור כולל התכנון והביצוע (שם, עמ' 85). גם כאן יש הגורסים כי חומות ירושלים הוקמו בצניעות ובחסכנות רבה, כפי שניתן ללמוד מהתוואי המזערי שנבחר ומחומרי הבנייה שהיו בשימוש תוך ניצול מרבי של אבנים ממבנים קדומים.
אם אלה הסיבות או לא "הדורות הבאים, מכל מקום, ראו במעשהו של סולימאן הבעת כבוד ויקר לירושלים, וניסיון להעלאת חשיבותה" (שילר א' 1991. עמ' 45).
חרף העובדה שבניית החומה וביצוריה לא הושלמה כפי שמעידים המצודות, מגדלי החומה ומערכת העיטורים, הייתה לבניית החומות השפעה ניכרת על דמות העיר ואופי הבנייה בתחומה ועל מספר התושבים בה שגדל מ-10000 ל-16000 בשנת 1540 ( שם).
עם תום שלטונו של סולימאן המפואר ועלייתו לשלטון של סולימאן סלים השני (1574-1560) ניכרה ירידה בכל תחומי החיים בירושלים, הבנייה הופסקה והטיפול בחומות העיר הוזנח. החל ממחצית המאה הי"ז חדלה התפתחותה של ירושלים וחשיבותה ירדה גם במהלך המאות שלאחר מכן.
במהלך המאה הי"ט התרכזה הבנייה שבתחומי העיר העתיקה בעיקר ליד החומות והשערים, אזורים שהיו עד אז בלתי מיושבים, כנראה, בשל היותם מעין אזורי שוליים מרוחקים יחסית ולא נגישים לשווקים, למרכז העיר ולדרכים הראשיות.
בשלהי התקופה העות'מאנית הוזנחו החומות. במקומות שונים השתלטו על קטעי חומה לצרכים פרטיים ופירוק אבנים לצורכי בנייה תוך גרימת נזק רב לחומות. מצב זה הוחרף גם בשל העובדה כי חומות העיר לא היו ואינן כיום בתחום אחריותן של העדות השונות והן אינן טורחות באחזקתן.
בשלהי התקופה העות'מאנית (1917-1830) התרחש בירושלים תהליך יציאה מחומות העיר העתיקה שהשפיע מאוד על דמות העיר ואופייה. התהליך כלל התפרסות על שטחים נרחבים מצפון וממערב לעיר העתיקה ובנייה יהודית, מוסלמית ונוצרית מחוץ לחומות.
בשלבים הראשונים בתהליך 'היציאה מהחומות' ניתן לראות בנייה של חנויות ובתי המגורים בשטח שמחוץ לשער יפו ולאורך הדרך המובילה אליו. מבנים שנסמכו על החומה המערבית כאל דופן אחורית והסתירו את החומה (מבנים אלה אינם קיימים כיום, אך ניתן לראות את 'עקבותיהם' במספר נקודות על-גבי החומה.
בתקופה זו חלו בחומות העיר שינויים מהותיים ביניהם:
בשנת 1889 נפרץ 'השער החדש' ('שער עבד אל-חמיד' או 'שער הסולטאן') ששימש את תושבי הרובע הנוצרי במעבר בין בתי המגורים ברובע הנוצרי למבני הציבור שמחוץ לחומות.
בשנת 1898 לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני נפרצה החומה סמוך לשער יפו, נסתם החפיר שהיה לרגלי המצודה והוכשרה דרך גישה אל שער יפו והעיר העתיקה.
בשלהי המאה ה- 19 התבצע שינוי ב'שער הורדוס' ('שער הפרחים') הכולל סתימת הכניסה המזרחית ב'פשפש המישור' ופריצת פתח צפוני על מנת לאפשר כניסה רחבה וישרה אל תחומי העיר העתיקה.

ממצאים:
חיזוק המצודה - כתובות המעידות על בניית המצודה בשנת 1310.

מקורות היסטוריים:
המקור הכתוב החשוב ביותר על התקופה הוא ספרו של השופט מג'יר א-דין אל-עלמי (1521-1456) המספר את תולדות ירושלים וחברון.

הערות:
ייתכן ששער האריות מקורו בזמנו של בייברס ואבניו כולל תבליטי הנמרים שימשו את העות'מאנים.
הצגת סוגיית עיר המוקפת חומה - בהרחבה בן-דב מ' 1983.