|
חומת הר ציון - סקירה היסטורית
|
|
בסוף תקופת נחמיה ובתקופת הורדוס כללו חומות ירושלים את הר ציון.
בתקופה הרומית המאוחרת מחנה הלגיון העשירי שנשאר בירושלים, ישב בשטח שהיה לימים הרובע הארמני הסמוך להר ציון. שער ציון מתקופה זו נבנה מעט מערבה ביחס למיקומו של השער הנוכחי. השער הוביל אז לרחוב הנוצרים הקדום, שהוליך מפתח מחנה הלגיון בהר ציון לכוון צפון.
בתקופה הביזאנטית (638-326 לסה"נ) ידעה ירושלים פריחה ושגשוג. אוכלוסיית העיר גדלה והוקמו בעיר מבני דת רבים. תוואי החומה בחלקה הדרומי הורחב, חלקו חפף לקו החומה מימי בית שני, וכלל עתה את הר ציון ואת גבעת 'עיר דויד'. חומה זו תחמה את העיר והגנה עליה עד לשנת 1033.
בשנת 1033 פקד רעש אדמה את העיר וגרם הרס רב לביצוריה. עם שיקומה בידי הפאטימים נבנה קו החומה הדרומי המקוצר הקיים עד ימינו. הר ציון וכנסיותיו נותרו מחוץ לתחום העיר. היה זה קו ביצור חדש ובו שערים ומגדלים שנועדו להגן על העיר מפני הצלבנים. מכאן ועד לבניית החומה העות'מאנית בידי סולימאן הגדול, למעט בתקופה האיובית, התבססו חומות ירושלים מדרום על קו חומה זה.
התקופה האיובית. כ-100 מטר ממזרח לשער ציון התגלו בבסיס החומה, בראשית שנות ה-70 למאה הכ', שרידי מגדל וכתובת מונומנטאלית בערבית, המתארכת את בניית המגדל לתקופה האיובית (מגדל מס' 95). על פי הכתובת נבנה מגדל זה בשנת 1212 בידי מושל דמשק האיובי אל מלכ אל מעט'ם, בן אחיו של צלאח א-דין. בשנת 1219, שבע שנים בלבד לאחר שביצר את העיר, ניתץ הוא עצמו את חומות ירושלים לפי שיטת "האדמה החרוכה" (הרס כל הביצורים במקום העומד להיכבש על ידי צבא זר) שהייתה מקובלת בתקופתו. למשך 320 שנים ניצבו חומות העיר בהריסותיהן, עד שנבנו מחדש בימי הסולטאן סולימאן הגדול.
התקופה העות'מאנית. סולימאן הגדול בנה מחדש את חומות ירושלים בקצב מהיר, והשלים את בנית החומה על שעריה ומצודותיה בשלוש השנים 1538-1541. קו החומה מדרום נבנה בשלב האחרון של הקמת הביצורים. חוסר בכספים והצורך לסיים את מפעל הבנייה מחשש לפלישה אירופית, הובילו את המתכננים להתבסס על קו החומה מהתקופות הפאטימית-והצלבנית. קו זה הותיר את הר ציון מחוץ למערך הביצורים. מבחינה צבאית חשוב היה לכלול את הר ציון בתוך החומות, משום שבהיותו מחוץ לעיר שרת את הצרים עליה. עם זאת, הצורך לסיים את הביצור במהירות האפשרית דחק בבונים. אגדת-עם מאותו זמן מספרת ששני הממונים על העבודה באיזור זה שילמו בראשיהם על אי הכללת הר ציון בתחום העיר.
שער ציון (שער דוד בפי הערבים) על עיטוריו המרשימים נבנה ביולי 1540, ממערב למקום השער הימי ביניימי. כאן הוא לא היה עוד המשך ישיר לרחוב היהודים (הקרדו). שינוי זה בא במטרה לשפר את הנגישות בין העיר לבין הבניינים שעל הר ציון ובהם מבנה קבר דוד.
בקטע החומה הדרומי הוקמו ששה מגדלים, ארבעה מהם נמצאים בקטע הר ציון. המגדלים שימשו כחדרי משמר השולטים על סביבתם. צפיפות המגדלים בקטע הר ציון נבעה מיתרונו הטופוגרפי של הר ציון ביחס לביצור.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דעך האזור הסמוך לשער ציון (איורים 1,2). בסביבתו התמקמו 'רובע המצורעים', בית המטבחיים של העיר ואף שוק הבהמות (איור 3).
לאחר פינוי 'רובע המצורעים' אל מחוץ לעיר, התפתח ליד שער ציון 'שוק הבהמות'. שוק זה הועבר בסוף המאה ה-19 לבירכת אל סולטן. עתה נבנו לאורך החומה הדרומית חנויות (איור 4). אלו הוסרו
בראשית תקופת המנדט, ככל הנראה כחלק משיקום ושימור העיר (איור 5).
מלחמת 1948. במשך שנה שלמה, מיום 2 בדצמבר 1947 ועד יום 1 בדצמבר 1948, התחוללו בירושלים קרבות עזים בין לוחמי הפלמ"ח ללוחמים הערבים, בהם הר ציון היה לנקודה אסטרטגית חשובה.
ימים מספר לאחר תחילת המלחמה הפכו הר ציון וקטע החומה המערבית - מהמגדל הדרום מערבי ועד מצודת דוד - לעמדות צלפים ערבים, שהטרידו ללא הרף את ימין משה.
ב-18 במאי 1948 כבשו אנשי הפלמ"ח את הר ציון. אש מקלעים שנורתה לעבר העמדות שעל החומה ולעבר הרובע הארמני גרמה למנוסה בקרב ערביי העיר. חבלני הפלמ"ח התקרבו לשער ציון המוגן והניחו מטען גדול של 80 ק"ג חומר נפץ. מהפיצוץ נוצרה פירצה קטנה בשער, דרכה פרץ הכוח פנימה ובעקבותיו נכנסה תגבורת אל תוך העיר העתיקה (איור 6). פירצה זו והקמת המסדרון אל הרובע היהודי הנצור לא נוצלו לשחרור הרובע היהודי. כעבור כמה שעות נעזב שער ציון ולאחר מכן השתלטו עליו כוחות הגדוד השישי של הלגיון הערבי הירדני, שנכנסו באותו זמן לעיר העתיקה. ארבעה ניסיונות פריצה נוספים של לוחמי חטיבת הראל דרך השער, בנסיון לשחרר את הרובע היהודי, נכשלו. ב- 28 במאי 1948 נפל הרובע היהודי לידי הירדנים וכ-700 מתושבי הרובע היהודי גורשו ממנו דרך שער ציון. למחרת הורשו לצאת יתר תושבי הרובע ולאחר מכן נחסם שער ציון בשער ברזל למשך 19 שנים (איור 7).
מלחמת 1967. בתאריך 5 ביוני 1967 פתחו הירדנים באש על העמדות הישראליות שממולן בהר ציון ובכל הקו העירוני. כתוצאה מהירי כיפת כנסיית הדורמציון הוצתה. חילופי האש נמשכו כיומיים וכללו גם ירי בזוקות ומרגמות (שהוסיפו את רישומם לסימני הפגיעות על חזית השער). יומיים לאחר מכן, נטשו הירדנים את עמדותיהם באזור, והעיר העתיקה נכבשה בידי חיילי צה"ל שנכנסו אליה דרך שער האשפות.
עם איחוד העיר החלו פעולות לשיקום ופיתוח בעיר העתיקה, בעיקר של הרובע היהודי. עבודות אלה שנערכו בסוף שנות השישים כללו, בין היתר, טיפול ושיקום חומות העיר. עיי אשפה ומפולות שנוצרו במהלך המלחמה פונו ומרבית העמדות הירדניות שהיו על החומות הוסרו. חלקים בחומה תוקנו וסדקים נאטמו.
ב-1967 עבר שער ציון עבודות שיקום על ידי אגף העתיקות. העבודות כללו בעיקר הסרת סכנה מאזור הקשת ושדה הכתובת שניזוקו קשות בקרבות (איור 8). אבני הקשת השטוחה הוחלפו באבנים חדשות, נדבכי האבן שמעל הכתובת הוחלפו, כמו גם אבנים שנפגעו מהירי.
|
|
הפניות
|
שילר א' 1978. צילומי ירושלים הראשונים: העיר העתיקה. ירושלים.
שילר א' 1977. ירושלים: חליפות ותמורות בדורות האחרונים, ירושלים.
מירום פ' 1968. בשערייך ירושלים. תל אביב.
|
|
|
| מפת התמצאות. קטע 'הר ציון' מסומן באדום |
|
| 1. מראה שער ציון בשנת 1898. |
|
| 2. שער ציון בתחילת המאה ה-20. |
|
| 3. מגורי המצורעים סמוך לשער ציון בשנת 1860. |
|
| 4. רחוב חנויות בסמוך לשער ציון בסוף המאה ה-19. |
|
| 5. שער ציון בתקופת המנדט הבריטי, 1936. |
|
| 6. שער ציון בקרבות מלחמת העצמאות, 1948. |
|
| 7. יציאת תושבי הרובע היהודי דרך שער ציון, 1948. |
|
| 8. חזית שער ציון לאחר מלחמת 1967. |
|
