מבוא מאז עלתה ירושלים על מפת ההיסטוריה נודעה חשיבות מיוחדת לדרכי התעבורה שקישרוה למישור החוף ובעיקר ליפו. בתקופות הרומית והביזנטית היו אמאוס ולוד שתיים מהערים הראשיות בשפלה, שלהן קשרי תחבורה, מסחר ותרבות עם ירושלים.
שתי דרכים ממלכתיות קישרו בין לוד לירושלים. דרך אחת מלוד דרך מודיעין משם לבית חורון ועד לירושלים ודרך נוספת מלוד דרך אמאוס משם לאבו גוש ועד ירושלים. שתיהן השתלבו במערכת הדרכים הרומית המסועפת שנסללה ברחבי ארץ ישראל כולה.
תוואי הדרכים הציר הראשון יצא מירושלים צפונה בתוואי משותף עם כביש גב ההר ובסמוך לתל אל-פול התפצלו הדרכים כשהנתיב הראשי ממשיך צפונה לשכם ואילו הנתיב השני פונה מערבה. לאחר חפיפה קצרה של התוואי העתיק עם הכביש הנוכחי מתגלים שוב שרידיו, הפעם מצידו הצפוני של הכביש (נ.צ. 16830-14000).
משעב סיג' ועד לצומת גבעת זאב פונה הדרך לצפון מערב. בקטע זה, שנשתמר היטב, ניתן עדיין להבחין באבני ריצוף שטוחות שתוחמו על ידי אבני שפה בשורה אחת או כפולה. בצומת גבעת זאב עובר הכביש המודרני על השרידים הקדומים מדרום לחורבת לטטין, משם הוא ממשיך עד לכפר בית חורון ובדרך ניתן לראות במספר מקומות שרידים של הכביש הרומי.
בין בית חורון עליון- המזרחי ובית חורון תחתון- המערבי עובר התוואי בסמוך לכביש המודרני תוך שימוש במדרגות חצובות בסלע במקומות בהן תנאי השטח דרשו זאת. מבית חורון ועד כפר רות השטח לא הופרע והכביש הרומי נשתמר בצורה מרשימה. הוא כולל ריצוף אבני גוויל שטוחות, שהותאמו היטב זו לזו, וכן אבני שפה שתחמו את הנתיב. משם המשיך התוואי בכיוון כללי מערבה עד ללוד אך ממנו לא נותר שריד.
הציר השני יצא מירושלים מערבה דרך המדרון של גבעת שאול ירד דרך "מעלה הרומאים" אל נחל שורק, חצה אותו בסמוך לקולוניה (מוצה), ועלה מעברו השני במעלה בנוי היטב המכונה כיום מעלה מוצא. משם פנתה הדרך לצפון מערב תוך חצית נחל כסלון עד אשר הגיעה אל הישוב אבו-גוש. מאבו גוש עבר על קו הרכס בין הנחלים יתלה בצפון ואילן בדרום, ומשם דרך הגבעות הנמוכות של השפלה אל העיר אמאוס.
מידע רב אודות דרכים וישובים בתקופה הביזנטית נגזר ממפת מידבא. מפה זו כוללת גם מידע על הדרכים הנדונות כאן. המפה, שנחשפה לפני 100 שנה, על רצפת פסיפס בדרום ירדן מתארת את "ארץ הקודש", כפי שהייתה מוכרת בחציה השני של המאה הו'. ירושלים מופיעה במרכז המפה ובסמוך לה מופיעים שני אתרים המזוהים כתחנות דרכים שהיו חלק מהדרך היורדת מירושלים לשפלה. האחת היא TETARTON TO (דהינו "הרביעי") והשנייה היא (TON)ENNA TO (דהיינו "התשיעי"). במחקרים קודמים, שבהם נידונו גם הדרכים שבמפת מידבא, הועלו שתי הצעות לזהוי הדרך היורדת מירושלים ללוד. ההצעה הראשונה מזהה את התחנה של המיל הרביעי בחורבת חוואנית, בסמוך לתל אל-פול, ואת המיל התשיעי בחר' לטטין בסמוך לגבעת זאב. בהצעה השנייה זוהתה תחנת המיל הרביעי בקולוניה (מוצא) והמיל התשיעי באבו-גוש היא קריית יערים.
החפירה בחורבתת לטטין במהלך חודש יוני 1995 נערכה חפירת בדיקה בחר' לטטין (נ.צ. 16600-14180) הסמוכה לכביש בית-חורון היורד מהרי ירושלים אל השפלה. עם סיום החפירה הסתבר כי למבנה שני שלבים עיקריים:
שלב א השלב הראשון, ובו כנסיה בתבנית של בזיליקה, שאליה צמודים מספר חדרי ספח. לדעתנו בניין הכנסייה שולב בתוך מכלול גדול יותר ששימש כתחנת דרכים. בניית תחנת הדרכים מתוארכת לתחילת המאה החמישית. השרידים - בצמוד לקיר המזרחי של המבנה ניתן להבחין בברור בחלוקה האופיינית לכנסיות בתקופה הביזנטית של מרחב המזבח שבחזית האפסיס במרכז ושמני צידיו שני חדרי הפולחן הנלווים- הדיאקוניקון והפרוטזיס. ברצפת האפסיס המרכזי התגלתה רצפת פסיפס צבעונית שבמרכזה תשליב מסובך בנוי כמקלעת רבועים התחום בדגם צמה בצמוד ומדרום לכנסיה נחשפה חצר גדולה התוחמת שטח בן מספר דונמים, אשר שער הכניסה אליה היה בקיר הדרומי - אל מול הדרך הקדומה שעברה בסמוך. בתוך החצר ניתן להבחין בקירות חלוקה פנימיים אך לא חפרנו במקום.
שלב ב בשלב השני מתוארך לתקופה המוסלמית הקדומה. בשלב זה הוצאה הכנסייה מכלל שימוש, ותכניתה השתנתה. בחלל הבניין נבנו קירות תוך שימוש וניצול של האלמנטים הארכיטקטוניים שהיו בכנסיה כמו למשל שימוש בשבר סורג מאזור המזבח כאבן סף באחת הכניסות המאוחרות או חלק מעמוד שיש מגולף שנמצא בבסיס אחד הקירות. כתוצאה מהחלוקה השונה של חלל הכנסייה נהרסה חלק ממרצפת הפסיפס הלבנה, ובמקומה הוקם מתקן סחיטה כחלק מבית הבד שנבנה באחד מחדרי השירות המקוריים. תפקוד החצר לא ניכר שינוי והיא המשיכה לתפקד כמקום מחסה לעוברים בדרך. על פי העדויות הנומיסמטיות והקראמיות יצא הבניין מכלל שימוש במאה הט' לספירה.
דיון
הצעה הראשונה לזיהוי האתר כתחנת דרכים ביזנטית מופיעה בספרו של פ' תומסון LOCA SCANTA. אבל כתב ב- 1911 מאמר נרחב ומעמיק , לפיו הדרך המופיעה במפת מידבא היא הדרך מירושלים לאבו-גוש ומשם לאמאוס וללוד. לדעתו תחנת המיל התשיעית נמצאה באזור הכפר הערבי אבו ג'וש שבו ובסביבתו נתגלו שרידם ארכיאולוגים רומים. לשיטתו תחנת המיל הרביעי הייתה בקולוניה (מוצא). בעבודות מאוחרות יותר תיקן אבל את הצעתו הראשונה והציע שחר' לטטין היא תחנת המי התשיעי מירושלים לאמאוס.
ג' דלמן ביקר באתר בח'רבת לטטין בשנת 1913 והוא מציין כי פרוש השם לטטין הוא כבשני סיד ואכן הוא מצא שני כבשנים באתר. במערב האתר הוא מדד קיר ישר באורך 41.60 מ' (כנראה שזהו הקיר הדרומי של חצר התחנה, אותו חשפנו בחפירתנו) ובמזרחו הוא מתאר בריכת מים חצובה בסלע בגודל 11X8.65 מ' ובעומק 3 מ'. אלט ביקר בחורבה ב 1926 והציע את הזיהוי של האתר עם TO ENNATON אם כי הוא מציין שהמיקום נמצא "כארבע מאות מטר מדרום להתפצלות הכביש ירושלים-לוד וירושלים-שכם שם הוא אמור להיות".
קוהל ומינהולד כתבו ב 1929 שני מאמרים על הדרכים הרומיות והתחנות הסמוכות להן. במסגרת מחקרם הם ערכו סקר מדוקדק באתר בו הבחינו, בחלקו המערבי של האתר, בשטח בגודל 100X30 מטר התחום ע"י קיר ברוחב 1.10 מטר ובכניסה ברוחב 4.50 מטר המובילה אל תוך המתחם אולם הם לא הבחינו בקירות חלוקה פנימיים. גם הם מזכירים את בריכת המים החצובה שבמזרח האתר.
מפקחי אגף העתיקות המנדטורי הרבו לבקר באתר (אולי בגלל קרבתו לדרך הראשית היורדת לשפלה) ובתיק הארכיון מופיעים בקורים סדירים שלהם וכן מספר רב של צילומים. באחד מביקוריהם יש דיווח על מערת קבורה שנחשפה על ידי חקלאים שעבדו מצפון לאתר המרכזי. על פי השרטוט שמצורף לדו"ח וכן מהממצאים עולה כי מדובר במערת כוכים מתקופת בית שני בה נמצאו כלי זכוכית, כלים וכן גלוסקמה מעוטרת.
מיכאל אבי יונה שעסק בתרגום ובפירוש מפת מידבא קיבל גם הוא את הזיהוי של חורבת לטטין כ"טון אנטון" ואף הוסיף שניסיון הזיהוי הראשון של אבל באבו גוש אינו מתקבל על הדעת, כיוון שאיננו סמוך לכביש בית חורון כמו שאר האתרים שמופיעים באותו אזור במפת מידבא.
סוקרי סקר החירום 1967 זיהו באתר רק את החווה, אך הם לא התייחסו כלל לשרידים של מבנה תחנת הדרכים והחצר הסמוכה לו. הקרמיקה שנאספה על ידם זוהתה כפרסית וביזנטית.
לאחרונה יצא לאור מחקר חדש ומקיף על הדרכים לירושלים שנכתב ע"י משה פישר בנימין איזק וישראל רול. בדיון ובהתייחסות לאתרים הרבים שבסמיכות לדרכים עולה הטענה כי הדרך החשובה והמרכזית הייתה בנתיב הדרומי דהינו דרך אמאוס-אבו גוש-ירושלים.
גישה זו שוללת את הדעה הרווחת במחקר כיום.
סיכום תוצאות החפירה בחר' לטטין, כפי שהוצגו במאמר זה, וכן מבנה התחנה והכנסייה הצמודה אליו מוכיחות בעליל כי המקורות ההיסטוריים הרבים המתארים עולי רגל נוצרים רבים המגיעים ומבקרים בירושלים השפיעה גם על דגם היישוב לאורך הדרכים המובילות לירושלים. זיהוי האתר בחורבת לטטין עם תחנת המיל התשיעי המופיעה במפת מידבא מאששת את הסברה כי הנתיב המופיע במפה הוא הנתיב הצפוני, מה גם שהאתרים הסמוכים לTO ENNATON במפה הם אתרים שזיהויים מוכר לנו כמו בית חורון וכפר רות. כפועל יוצא מהזיהוי מובן כי הנתיב הצפוני, העובר במעלה בית חורון, הוא דרך המלך הראשית המובילה ממשור החוף לירושלים ולא הכביש הדרומי העובר דרך אמאוס ואבו גוש.