Israel Antiquities Authority
נגישות

חני, חורבה

חפירת במנזר הביזאנטי

מוסד: רשות העתיקות

מגלים:

  • עוזי דהרי
  • יחיאל זלינגר
  • מבנה המנזר, שחזור מעשה ידי אומן, מבט לדרום מזרח
    האתר וזיהויו
    חורבת חני, מערבית: "חורבת אל-בורג' אל-חנייה", בנויה על גבעה ברום 154 מ' מעל פני הים, בנ.צ.מ. 147031  1593 ברשת ישראל.  החורבה נמצאת בשוליים המערביים של דרום שפלת השומרון.
    מהחורבה נוף מרהיב לכל הכיוונים. הגבעה, עליה בנוי האתר, משתפלת במתינות למזרח, לדרום ולמערב, ובתלילות לצפון, לעבר אחד מיובליו הצפוניים של נחל בית עריף.
    האתר נסקר לראשונה בידי קונדר וקיצ'נר במסגרת סקר פלשתינה המערבית המתארים שני מבנים על הגבעה; בשנת 1932 ביקר באתר ברמקי מטעם אגף העתיקות המנדטורי; סקר נוסף נערך במקום על-ידי י' פינקלשטיין בשנת 1978; בשנת 1983 נערך סקר מקיף במקום בידי ז' ספראי וש' דר מטעם אוניברסיטת בר-אילן שאינם עומדים על אפיו הנוצרי של האתר. האתר מופיע בסקר מפת לוד (ר' גופנא וי' בית-אריה) המזהים בטעות את מבנה B (להלן) כבית בד, ואת מבנה A כמבנה חווה.
    בשנת 2002 נפגע צדו המערבי של האתר בעת הרחבת כביש, וכתוצאה מפגיעה זו נערכה באתר חפירת הצלה בניהולם של ע' דהרי וי' זלינגר מטעם רשות העתיקות.
    מבנה המנזר, שחזור מעשה ידי אומן, מבט לצפון מזרח

    החפירות
    בחורבת חני נחשף מנזר נשים שנבנה, ככל הנראה, במאה החמישית לסה"נ. המנזר, שהיה מוקד לצליינות, עבר כמה שינויים עד לנטישתו וחורבנו בסוף המאה השמינית או בראשית המאה התשיעית לסה"נ.
    במנזר שני מבנים: מבנה A, המבנה הראשי, ובו כנסייה, מערכת קבורה תת-קרקעית, חדרי המנזר העיקריים, חדרי התבודדות של נזירות, אולם מבוא בחזית הכנסייה, חדר מבוא ומגדל ובו חדרי מגורים; ומבנה B ובו מטבח, אכסניה לצליינים וחדר אוכל. חצר מצויה בין שני המבנים, וכן מערה לאחסון ושלושה בורות מים. בקרבת האתר שני בתי בד, גת וקבר מקמרים נוסף.

     

    מבנה A:
    המבנה בנוי בראש הגבעה וניתן להבחין בו בחמישה שלבים.
    בשלב הראשון , במאה הד' או ראשית הה' לסה"נ, נבנתה הכנסייה (לוקוסים 100, 111, 116) מעל מערת מקמרים הקודמת לכנסייה (לוקוס 121). הכנסייה בנויה מאולם אורכי ללא עמודים, והיא רוצפה בפסיפס פשוט ובו דגמים גיאומטריים וצלבים. בשלב בנייה זה נחצבו וחוברו יחדיו שאר חדרי המקמרים לקריפטה המצויה מתחת לאפסיס הכנסייה (לוקוסים 123, 122), ונחצבה הכניסה המזרחית לקריפטה אל מחוץ לקיר המזרחי של הכנסייה; כניסה זו נסגרה באבן גולל עגולה. חפירה חלקית של הקריפטה העלתה כמה שלדי נשים. צמוד לאולם הכנסייה מדרום, בחלקו הצפוני של לוקוס 110 ומתחת ללוקוס 102, נבנה חדר נוסף ובו פסיפס בשחור ולבן עם דגם גיאומטרי. ייתכן שבשלב ראשוני זה לא היה האתר מנזר, אלא כנסייה הבנויה על מערת קברים שנתקדשה והביאה לצליינות מקומית אליה.
    בשלב השני , במאה הה' לסה"נ, נבנה המנזר בשלמותו. הכניסה למנזר בצדו הדרומי, צמוד לפינה הדרומית מערבית של המבנה. הכניסה דרך דלת כפולה. על דלת הכניסה שמר מגדל מקומר ובו שתי קומות: התחתונה שימשה כמבואה למנזר והעליונה ככל הנראה כחדר משמר. מהמבואה (לוקוס 140) כניסה לאולם המבוא (לוקוס 115), שרוצף בפסיפס גס בלבן אדום ושחור; ולמזרח, לעבר חדר גדול שגגו נישא על קמרון כפול (לוקוסים 110, 119) ואשר שימש ככל הנראה כמגורי אם המנזר וכמשרדי המנזר. מאולם המבוא, שהיה ככל הנראה מקורה, הייתה כניסה אל אולם הכנסייה דרך שער שמזוזותיו מונומנטאליות. אולם הכנסייה רוצף בפסיפס גיאומטרי. במזרחו נבנה אפסיס מאבנים מונומנטליות. האפסיס שימש כבמה, הוא נבדל מאולם הכנסייה בסורג שיש, והיה גבוה מאולם הכנסייה בחצי מטר. באפסיס שרד קטע קטן מהפסיפס, והדגם המופיע בו מזכיר מנורה בעלת שבעה קנים ומחתה. אם אכן הייתה זו מנורה, הדבר חריג לכנסיות, ומעיד על מסורת קדושה לה זיקה ליהדות או לדת השומרונים. במרכז האפסיס נבנה שולחן מזבח.
     מאולם הכנסייה, בקרבת הסורג, פתח לחדר שמדרום לאפסיס (לוקוס 102). חדר זה רוצף בפסיפס גס ונראה ששימש לתשמישי קדושה.
    צפונית לכנסייה נבנה אגף מגורי הנזירות שהכניסה אליו הייתה הן דרך אולם הכנסייה, הן מאולם המבוא. במכלול זה חדר מבוא מרוצף בפסיפס לבן ובו כתובת הקדשה בת שמונה שורות בתוך טאבולה אנסטה, שלושה חדרי התבודדות של נזירות, מגדל בן שתי קומות מצפון לאפסיס ששימש ככל הנראה למגורי הנזירות הצעירות, וחדר שירותים המתנקז אל הואדי מצפון למנזר. עד עתה לא נתגלה מתקן שירותים כזה במנזרי הארץ, והוא מזכיר את חדרי השירותים במנזר קתרינה הקדושה בסיני, ובכנסייה בהר גריזים.  לכל חדרי ההתבודדות דלתות שניתן היה לנעול בנקל, על-מנת לגונן על הנזירות ולשמור על פרטיותן.
    ממכלול המגורים דלת יציאה אל חצר מרוצפת (לוקוס 130), שבמרכזה היה בור מים. משקוף היציאה לחצר עוטר בצלב ומשני צידיו ציפורים.

    חתך לרוחב המבנה, מבט למערב

    בשלב השלישי, במאה השישית לספה"נ, הוחלפו רצפות הפסיפס באולם הכנסייה, באפסיס הכנסייה, ובחדר הדרום-מזרחי (לוקוס 102) ברצפות פסיפס צבעוניות, מאבנים קטנות, תוך שימוש בצבעים: לבן, שחור, אפור, צהוב, ירוק, כחול, כתום ובורדו.
    הפסיפס בלוקוס 102 נעשה בדגםJ2  של אבי-יונה, קרי מסגרת ובתוכה תשליב של מדליונים רבועים ועגולים לסירוגין. בכל מדליון רוצפה סצנה מהחי או מהצומח, ובעיקר ציפורים, טנאים ובהם פירות, וצמחים שונים. באחד מהמדליונים רוצפה כתובת הקדשה של הפסיפס, בשפה היוונית, שתרגומה: "למען ישועתם של קיריאקוס בין ישועה ושל בנו יוהנס הדיאקון". בפסיפס היו 54 מדליונים, 9 טורים  של מדליונים לאורכו של החדר ו- 6 טורים לרוחבו.
    מהפסיפס באולם הכנסייה שרדו קטעים בודדים בצדה המזרחי, וכן הפינה הדרומית מערבית. מהשתמרות הפסיפס בפינה הדרומית מערבית ניתן להבין שהיו בו דגמים מורכבים מבעלי חיים, אולי דמויות אנוש, צמחים ודגמים גיאומטריים. במסגרת ניתן לראות אמפורה ושתי ציפורים שעברו איקונוקלזם משני צידיה. לפסיפס שתי מסגרות, זו בתוך זו, העשויות בדגם הגל הרץ. פסיפס זה כלל גם שימוש בזכוכית צבעונית לצד אבנים מסוגים וצבעים שונים.
    באזור המגורים נעשו כמה שינויים בשלב זה – שלב הפריחה והשיא באיוש המנזר. נוספו כמה חדרי התבודדות של נזירות על חשבון הקטנת מעברים.
    בשלב הרביעי, שלב האיקונוקלזם במאה השמינית לסה"נ, הרסו במתכוון את דמויות בני האדם ובעלי החיים מהפסיפסים במנזר. שלב זה החל לקראת סופה של התקופה האומאית, אם בעקבות הצו של הכליף יאזיד השני בשנת 721 אשר אסר על ציור בני אדם ובעלי חיים והורה על הסרתם ממקומות ציבוריים; ואם בשל המגמה של הרס האיקוניות שפשטה בנצרות, בהשפעת האסלאם, גם במקומות שנשארו בשליטה ביזאנטית. במאה השמינית לספה"נ רווחה בנצרות הגישה שיש בפולחן האיקונות ובפולחן הקדושים משום עבודת אלילים העומדת בסתירה מסוימת לעבודת האל, לכן נשרפו איקוניות רבות והושחתו פסיפסים המכילים דמויות ללא כל קשר לצו של יאזיד.
    את ההרס שנעשה בפסיפסי המנזר תיקנו באמצעות פסיפס גס או באמצעות טיח. בתיקון בפסיפס אולם הכנסייה נוספה כתובת המברכת את אם המנזר – הוכחה להיות האתר מנזר נשים.
    בשלב החמישי, שהחל בשלהי המאה התשיעית לספה"נ, ניטש המנזר, גגותיו פורקו, פסיפסיו נשדדו, וחורבות המנזר שימשו לקבורת ילדות ונשים, ככל הנראה מוסלמיות, מכפרי הסביבה. קבורה זו בחורבות המנזר המשיכה לשמש בכל ימי הביניים והיא מעידה על השתמרות מסורת לקדושה נשית, בתולית, במקום.

    כתובת יוונית ברצפת הפסיפס, מסביבה עדויות להשחתת הדמויות שנעתה בה במתכוון

    מבנה B:
    מבנה B נבנה, ככל הנראה, בשלב הבנייה השני, והוא חלק אינטגראלי ממערך המנזר. בחלקו המזרחי, לוקוס 202, נבנה המטבח, בו נתגלו מוקדים וכלי בישול רבים. חדר 205, ארוך וצר, הוא מרוצף בפלטות אבן ונראה ששימש כחדר האוכל. שני החדרים הצפוניים במבנה שימשו, אולי, למגורי צליינים.
    מתחת למטבח (לוקוס 202) מצוי פתח כניסה למערה גדולה שהשתרעה בחלקה מתחת למבנה ובחלקה הגדול יותר בחצר שבין שני המבנים. מערה זו שימשה לאחסון ולשמירה בקירור של מצרכי המזון ושל יבולי הזית והגפן שגידלו הנזירות בחלקות החקלאיות סביב המנזר.

    הקריפטה שמתחת לכנסיה

    שביל הגישה והחצר:
    דרך הגישה העיקרית למכלול המנזר הגיעה מדרום, ממקום בו המדרון מתון במיוחד. הדרך מרוצפת, רחבה  כ- 2 מ'.
    השטח בין שני המבנים שימש כחצר פתוחה, מרוצפת בחלקה.

    בורות המים ומערכת הניקוז אליהם:
    שלושה בורות מים נחצבו במנזר. המזרחי, ממזרח לחדר 102 (לוקוס 127) הוא בור פעמון מטויח היטב בטיח הידראולי. בור זה ניקז את חלקו המזרחי של מבנה B ואת חלקו הדרומי של מבנה A. המים זרמו במרזבים ובתעלות חצובות אל בור שיקוע גדול, ממנו אל בור שיקוע נוסף – קטן יותר, וממנו אל בור המים.
    הבור השני נחצב בחצר הצפונית, האחורית של המנזר (לוקוס 131). גם לבור זה היה בור שיקוע.
    בור המים השלישי נחצב במערב המנזר, הוא ניקז את האטריום, הנרתכס ומרבית שטחו של בניין B. הבור נהרס כליל בפעילות הפיתוח ורק פי הבאר נתגלה שלא באתרו.
    הממצא הנייד
    בחפירה נתגלה ממצא מועט הכולל מטבעות, כלי חרס פשוטים, מדליון ובקבוקי זכוכית קטנים וכמות גדולה מאד של נרות חרס. כמו כן נתגלו חלקי שיש מועטים, בהם עמודונים של שולחן המזבח או של אמבו (במת הטפה), חלקי סורג, שבר של בפטיסטריום (אגן טבילה) מקושט בעלי קוציץ, שבר של עמוד קיבוריום עשוי שיש לתוכו שוקע צלב ברונזה, ומשפך ברונזה קטן למילוי שמן בנרות חרס.
    בקריפטה נתגלה תליון בצורת צלב עשוי ברונזה; ובקברי הילדות מימי הביניים נתגלו צמידי מתכת וזכוכית וחרוזים רבים.

    אולם הכנסיה לאחר חשיפתו, מבט למזרח
    שם ומסורות קדושה:
    אין אנו יודעים מה היה שמו של הנזר הנשים, אולם ייתכן ששם האתר הנוכחי: ח' אל-בורג' אל-חנייה מעיד על שמו העתיק של המנזר – מנזר על שמה של חנה = חנייה בערבית.
    בנצרות הקדומה נתקדשו שתי נשים בשם חנה (אנה). האחת היא אמה של מריה אמו של ישו ובת זוגו של יואכים. המסורות על חנה אם מריה קשורות רובן ככולן בגליל, בנצרת ובציפורי, וקשה להניח שהן נדדו לשפלת השומרון. (המסורות מצויות בפרוטואונגליון של יעקב, ספר חיצוני לברית החדשה).
    השנייה היא חנה בתו של פנואל שהייתה נביאה בבית המקדש בראשית הספירה. על-פי הברית החדשה (לוקס פרק 2 פסוקים 36 – 38) היא הייתה אלמנה בת 89 שהתגוררה שנים רבות לאחר שנתאלמנה בבית המקדש, שם היא חזתה שישו יושיע את ישראל עוד כשהיה ילד.
    ייתכן שמסורת מקומית קשרה את מערת המקמרים לחנה הנביאה והביאה לצליינות בעיקר של נשים אל מנזר הנשים שנבנה מעל הקבר שהוקדש כקברה.
    אפשרות אחרת היא שהייתה מסורת מקומית לאישה קדושה בשם חנה, והצליינות לקברה הייתה מקומית בלבד.
    יהא אשר יהא שם המנזר, ברור שהיה זה מנזר נשים אליו הגיעו צליינים (ובעיקר צלייניות) רבות שהאמינו בקדושת הנקברות, ובכך שתפילה במקום תסייע להן במצוקותיהן.
    מהממצא הארכיאולוגי עולה כי הצליינים קיבלו עם כניסתם למנזר נר חרס, הם התפללו בכנסייה ואח"כ ירדו אל מערת המקמרים. כשחזרו מהמערה הניחו את הנרות הדולקים בשולי האפסיס.
    מסורת הקדושה נשתמרה שנים רבות אחרי נטישת והרס המנזר – עדות לכך בקבורת הילדות בחורבותיו.

    מקורות


    Conder and Kitchener 1881 – 1883, Survey of Western Palestine II, p. 307;
    ז' ספראי וש' דר, 1983, אגן הירקון, אתרים ומסלולי טיול בהוצאת חוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע;
    ר' גופנא וי' בית-אריה, סקר מפת לוד