המחקר הארכיאולוגי של הנגב מראשיתו במחצית השנייה של המאה הי"ט ועד לשנות השמונים של המאה העשרים הקדיש תשומת לב רבה לקשר שבין הממצאים הארכיאולוגיים לבין אירועים היסטוריים מכוננים, וניסה להסביר תהליכי התעצמות, דעיכה, ונטישת יישובים כתולדה של שינויים פוליטיים וכיבושים צבאיים. מסע שישק בשנת 925 לפנה"ס, סיפוח ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית בימי טריאנוס (106 לסה"נ) והכיבוש הערבי של דרום ארץ ישראל בשנת 634 לסה"נ הם רק כמה מהאירועים הבולטים שאליהם נקשרו שינויים בתרבות החומרית בנגב.

המחקרים הארכיאולוגיים המפורטים בהר הנגב בעשרות השנים האחרונות מצביעים באופן ברור על כך שהשתקפותם של אירועים הסטוריים בממצא הארכיאולוגי הנה מורכבת משסברו תחילה. אירועים אלו, שרישומם ניכר לעיתים באתרי הארץ הנושבת שמצפון לנגב, אינם משתקפים כלל ועיקר בממצא הארכיאולוגי באתרים מדרום לבקעת באר שבע. בצד העובדה שלא נמצאו בחפירות הרבות עדויות לחורבן אלים שפקד את הנגב כתוצאה מהאירועים הללו, ניתן לציין את התגובה האיטית והמאוחרת של האוכלוסייה המקומית לשינויים גיאופוליטיים שפקדו את ארץ ישראל בתקופות שונות. מספר מחקרים בינתחומיים שנערכו בנגב מחזקים גישה זו.

עם התפתחות המחקר התגבשו שתי גישות מנוגדות לפירוש הממצאים הארכיאולוגיים המבטאים תהליכי התעצמות ודעיכה יישובית באזורי השוליים של הנגב: האחת גרסה שהתהליכים הללו היו תולדה של מעורבות שלטונית ישירה ומתוכננת כתוצאה מאירועים הסטוריים מכוננים. גישה אחרת ראתה בשינויים בישובי הנגב תולדה של התפתחות פנימית שהונעה על ידי תושבי האזור ולאו דווקא ביטוי למעורבות שלטונית ישירה.