בפורים, חג השמחה, נהוג להתחפש. המנהג המגביר את שמחת החג מבוסס על מנהגי העמים ועל הסיפור במגילת אסתר.
התחפושות בפורים לא נזכרת במקורות במפורש; ההשערה היא שהמנהג להתחפש בפורים הושפע גם מן המסורות של עמי אירופה, שנהגו לקיים נשפי מסכות באביב, בתקופה שבה חל חג הפורים.
המנהג להתחפש בפורים קדום מאוד (המאה ה-13 לסה"נ) והיה מקובל בכל קהילות ישראל.
במסורת היהודית מבוסס הקשר בין תחפושת לבין חג הפורים על שני רעיונות ממגילת אסתר: היפוך ומהפך בגורל והסתרת הזהות האמיתית.
על פי הסיפור במגילה מסתירה אסתר את זהותה היהודית בבואה לארמון אחשוורוש (מגילת אסתר, פרק ב', פס' 20). במגילה מסופר עוד על היפוך לטובה בגורלם של היהודים (מגילת אסתר, פרק ב', פס' 22) והיא מספרת על חילופי גורלות: הגורל הרע שהמן תכנן למרדכי הפך בסופו של דבר לגורלו של המן.

המסכה היא אמצעי להסתרה ולגילוי בעת ובעונה אחת. היא מסתירה ומשנה את דמותו החיצונית של הנושא אותה, ובו בזמן מגלה את טבעו החבוי, האמיתי, של האדם. מבחינה סמלית מייצגת המסכה צורך בהגנה ובהסתרה, במעברים ממצב אחד למשנהו, בהתעלמות מהסביבה, בהפגנת זהות מסוימת או בשינוי צורתה, בסימול אופי ואישיות שונים, או בייצוג של אלוהות כזו או אחרת. יש מסכות המשמשות להזדהות עם עולם החי, עם אופיין של חיות מסוימות או עם מה שהן מסמלות. הנמר לדוגמה מסמל כוח, הטווס מייצג היבט של יופי והבז את מהירות המעוף. המסכה עשויה להעניק כוח או לעורר פחד מוות.

מסכות, תחפושות ומגוון תלבושות שימשו תמיד את האדם במעשי פולחן. מימי קדם ועד היום אפשר למצוא אותן משמשות בטקסים. המסכות המביעות מטמורפוזה פולחנית נחשבות לאחד הביטויים הבסיסיים של הטבע האנושי. מסכות ותחפושות מצאו את דרכן גם לאמנות והן מופיעות באיורים של סיפורי מיתוס והיסטוריה, ומציגות דמויות לא רק של חיות אמיתיות אלא גם של יצורים דמיוניים, שדים ורוחות רפאים.
בדרך כלל מכסה המסכה את הפנים, חלק הגוף האנושי המייצג בהבלטה רבה את אישיותו של האדם, והיא יכולה להסתיר את הפנים בחלקם או בשלמותם. המסכה עשויה לשנות את זהותו של האדם, את גילו ומגדרו, את מעמדו בחברה ואת הופעתו היומיומית. מסכות טקסיות רבות שימשו למטרות פולחניות כמו הורדת גשמים, ריפוי מחלות, סילוק שדים ורוחות רעות. לעתים קרובות היו למסכות כאלו דמויות של שדים או של אלוהויות.

הרעשנים, כשמם, הם כלים המשמשים להקמת רעש. אחת המצוות בפורים היא קריאת המגילה והמנהג הוא 'להכות' את המן בעת הקריאה. בזמן קריאת המגילה בבית הכנסת, כאשר מוזכר שמו של המן קוראים המתפללים קריאות בוז, שורקים, רוקעים ברגליים וכמובן מרעישים ברעשנים.
השימוש ברעשן בזמן קריאת המגילה הוא ביטוי סמלי להשמדת עמלק, העם הראשון שלחם בבני ישראל בזמן נדודיהם במדבר (שמות, פרק י"ז, פס' ח'-י"ג). לפי המסורת המן הוא צאצא של העם העמלקי.


בחפירות ארכיאולוגיות בארץ נתגלו רעשנים עשויים מחרס המכילים אבנים קטנות או חומרים אחרים להרעשה. לרעשנים מגוון צורות, חלקם מעוטרים בצבע או בחריתות אך לכולם רעש אופייני של רעשן.
רעשנים קדומים מוכרים למן האלף השלישי לפסה"נ ועד למאה הראשונה לפסה"נ. בתקופות מאוחרות, למן המאה הראשונה ואילך מופיעים רעשנים מסוג פעמון והם לרוב עשויים ממתכת.
הצורה האופיינית של הרעשן הקדום גיאומטרית, אף כי ידועות דוגמאות אחדות הנושאות צורת כלי חרס (פכית) או בעל חיים.
רוב הרעשנים נמצאו בהקשר פולחני או בתוך קברים ולכן יש הסוברים שהם שימשו בעיקר לפולחן.
שכיחותם של הרעשנים בחפירות בכל הארץ מוסבר בהיותם חפצים קטנים, קלים יחסית לייצור ששימשו את כלל האוכלוסייה. ישנה טענה שרעשן החרס היה כלי מוזיקלי חשוב בפולחן של ממלכת ישראל וממלכת יהודה בתקופת בית ראשון.

לתערוכה המקוונת הקלק כאן