חגי תשרי, מסמלים יותר מכל את הקשר החזק שלנו בין הארץ, האמונה וההיסטוריה. את סמלי החג כולנו מכירים, סמלים שעושים אותנו מי שאנחנו "עם ישראל" . סמלי החג הותוו במשך הדורות, הם קשורים לאדמה (רימון, תמר) ולאמונה (מנורה, ארון קודש, בית מקדש). תיאורים קדומים של גפן, תאנה, חיטה, שעורה, זית , תמר ורימון המעטרים כלי חרס, חפצי אבן ועצם מוכרים לנו עוד טרם תקופת בית הראשון (תקופת הברזל, המאות הי"ב – הו' לפנה"ס). אז הם סמלו את השפע של ארץ ישראל הקדומה. החל בתקופת בית המקדש השני ועד תקופת המשנה והתלמוד (תקופה הלניסטית-רומית-ביזנטית) אנו מכירים תיאורי סמלים המזוהים יותר עם האמונה היהודית כגון: מנורה, ארון קודש, שופר, מחתה ולולב. אלה מעטרים חפצי אבן, פסיפסים, כלי חרס, כלי זכוכית, חפצי עצם ועוד.
התיאורים של שבעת המינים בממצא הארכיאולוגי מלמדים אותנו, על חשיבות החקלאות ועל הקשר ההדוק שקיימו התושבים הקדומים עם הארץ. הם מסמלים, שפע, שלום, תקווה וזיכרון קולקטיבי לתקופה של "ארץ זבת חלב ודבש". תיאורים של ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס, ערבה) מוכרים לנו החל בסוף תקופת בית שני, במטבעות של ה"מרד הגדול" וגם במטבעות של "מרד בר כוכבא", כסמל של שפע וברכה. כמו כן מצוות ארבעת המינים וההקפות היו בין המנהגים הבולטים שנהגו במקדש, שיכלו לקיימם גם אחרי החורבן, ולכן הרבו לתאר אותם במטבעות וגם בבית הכנסת. תיאורים של מנורה, ארון קודש ושופר, הם תיאורים יותר מאוחרים והם קשורים קשר ישיר עם האמונה היהודית שהחלה את דרכה באותם ימים. ארון הקודש המתואר בפסיפסים או בנרות, מסמל בעצם את בית המקדש והשאיפה לבנייה מחודשת שלו. מוטיב המנורה מופיע בתקופת בית שני כסמל המייצג את בית המקדש, ורק לאחר חורבן הבית הופך המוטיב של מנורת שבעת הקנים לסמל היהדות, סמל בעל משמעות לאומית. רק אז נפוץ התיאור על גבי חפצים שונים כגון פסיפסים ופריטים ארכיטקטוניים.