איך משתקף המעבר הפוליטי, תרבותי ודתי בארץ ישראל במאות השביעית והשמינית דרך הפרספקטיבה הארכיאולוגית מאזור שוליים כמו הנגב? המעבר הפוליטי, התרבותי והדתי מהתקופה הביזנטית לתקופה המוסלמית הקדומה שהוא גם המעבר מנצרות לאסלאם בארץ ישראל וסביבתה, נחשב עד לפני כשלשים שנה לתהליך הסטורי ברור ופשוט יחסית – תהליך המתועד היטב במקורות ההסטוריים, ומגובה גם בממצא ארכיאולוגי.
התפשטות של השבטים הערביים ממרכז ערב לסוריה וארץ ישראל בסדרה של כיבושים מהירים, מספר קרבות מכריעים – המפורסם שבהם הוא קרב ירמוך, ובתוך כ – 10 שנים בלבד קביעה של מציאות פוליטית, תרבותית ודתית חדשה במרחב של דרום הלבנט ומצרים. גישה זו התגבשה והושפעה במידה רבה מהמחקר ההסטורי המסורתי של המאה ה-19, שראה בכיבוש ההסטורי ובתהליך ההשתנות התרבותי שנלווה אליו תהליך חד ומהיר, שהתבטא בחדירה מהירה ואלימה של שבטים ממרכז ערב, כיבוש מהיר והשלטת מסורת תרבותית ודתית חדשה לחלוטין.
ביטוי ציורי לגישה זו מביא Sir William Muir :
מאליו יובן שלתיאור זה ודומים לו, שהושפעו מהגישות האורינטליסטיות של המאה ה-19 יש כיום אולי ערך מנקודת המבט של תולדות המחקר, והן אכן זכו לביקורות נוקבות, למשל על ידי אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם, ואחרים.
כאשר עוקבים אחרי המחקר ההסטורי והארכיאולוגי המסורתי של הנגב עד לשנות ה- 70 של המאה ה-20, מוצאים שהגישה שרואה בסוף התקופה הביזנטית סיום חד וברור של תקופה שלטת אצל הרוב המכריע של החוקרים, החל ממחקריהם של וולי ולורנס בראשית המאה ה- 20, דרך ספריהם ומאמריהם של נלסון גליק, מיכאל אבי יונה, ועד למחקריו של אברהם נגב.
כך למשל מיכאל אבי יונה גם בספרו "בימי רומא ובזנטיון", וגם בסקירה המפורטת שלו על הנגב בתקופה הביזנטית – מציין במשפטים ספורים את סיומה של התקופה ואת השבר החד משמעי שהביא איתו הכיבוש הערבי.
אברהם נגב, בסקירתו על התרבות הנבטית, והבתר נבטית בלשונו, מקדיש במאמר הגדול משפט אחד קצר לתיאור סיומה של התקופה: החוקר היחיד שעסק במפורט בתהליך החדירה המוסלמית לנגב היה פיליפ מאיירסון, במאמרו משנת 1964 on Southern Palestine The First Muslim attacks אותו פרסם בבטאון האגודה הפילולוגית האמריקאית, הוא מנתח בעיקר את המקורות ההסטוריים, וטוען בין השאר שהתיאור המפורסם המופיע אצל תיאופנס, בכרונוגרפיה, על השבטים הערביים שהפסיקו לקבל את הסובסידיה הקבועה שלהם מהשלטון הביזנטי, ולכן חברו לערבים והראו להם את דרכי המעבר במדבר אל מחוז עזה, מתייחס באופן ספציפי לשבטי הערבים של הנגב, וכי נתיב החדירה העיקרי של הפולשים הערביים לארץ ישראל ומשם צפונה עבר דרך הנגב. וגם ניתוח זה מושפע ישירות מהגישה הרואה בכיבוש הערבי תהליך חד ומהיר.
גם הסטוריונים המתארים את ראשיתה של התקופה המוסלמית הקדומה, כמו למשל משה גיל, מציינים את החידוש ואת העובדה שהתרבות והדת החדשים הונחלו במהירות רבה ממרכז ערב, דרך איזורי הספר של ארץ ישראל, ירדן וסוריה, ועד לליבה של הארץ הנושבת.
למותר לציין כי בדור באחרון הולכת גישה זו ומשתנה בצורה מהותית ושינוי זה מגיע הן מהגישות החדשות במחקר ההסטורי והן מהממצא הארכיאולוגי - במיוחד כתוצאה מהצטברות נתונים רבים מחפירות וסקרים באיזורי הספר של ארץ ישראל, ירדן וסוריה. במקביל קיימות גישות חדשות גם במחקר ההסטורי, שעבר טלטלה של ממש בשלושים השנים האחרונות ביחס לגישתו לראשית האסלאם, ובחינתו את מהימנותם של המקורות ההסטוריים המוסלמיים, ומתן תשומת לב גדולה יותר למקורות חוץ אסלאמיים.
בשנים האחרונות פורסמו גם מספר מחקרים חדשים הבוחנים את השאלות הכלליות הללו באור חדש, הן תוך התייחסות כללית לתופעת הכיבוש הערבי והתפשטות האסלאם - בהם ניתן לציין את ספרו של רוברט הוילנד – Seeing Islam as others saw it, - סקר של המקורות הנוצריים, היהודיים והזורואסטרים המתארים את האסלאם הקדום, וכמה מחקרים המתייחסים ספציפית לאיזורי הספר של ארץ ישראל – למשל הדיון הביקורתי של ג'ודי מגנס על הארכיאולוגיה וההתיישבות של התקופה המוסלמית הקדומה בארץ ישראל, The Archaeology of the Early Islamic Settlement in Palestine, ספרו של רוברט שיק על הקהילות הנוצריות בארץ ישראל במעבר מהתקופה הביזנטית למוסלמית – The Byzantine communities of Palestine from Byzantine to Islamic rule, וניתן לציין גם את ספרם של יהודה נבו ויהודית קורן – Crossroads to Islam, אשר מציג גישה אחרת, שנוייה במחלוקת רבה, לגבי תהליך התפשטות האסלאם, תוך התבססות על מחקרי השדה שערך נבו בנגב.
• הגישה ההסטורית: בדור האחרון – התפתחות של גישות חדשות במחקר המזרחני מחד, והצטברות עדיות ארכיאולוגיות רבות הסותרות את הנרטיב המסורתי מאידך מחייבות בחינה חדשה ומקיפה של כל הנושא – האמנם התיאור המסורתי נכון ומהימן – או שמא הוא נוצר כתוצאה מהסתמכות על מקורות הסטוריים המאוחרים לתקופתם, ללא גיבוי ממשי של הממצא החומרי – ואולי ההשקפה הזו עוצבה במכוון באופן מוטה מאות שנים לאחר שהמאורעות האמיתיים התרחשו, והמחקר המודרני בראשיתו נמצא מוטה כי נעשה מתוך נקודת מבט לא אובייקטיבית ומוטה תרבותית (האוריינטליזם של אדוארד סעיד). השאלות הנשאלות והספקות המועלים בדור האחרון בכל הנוגע למעבר הביזנטי מוסלמי בארץ ישראל מזכרות באופן מפתיע את השאלות המועלות לגבי השינויים התרבותיים והפוליטיים שהתרחשו בארץ ישראל בתקופת הברזל – כיבוש, התנחלות, טיבם של המקורות, הנסיון המכוון אולי ליצור הסטוריה רשמית ונורמטיבית בתקופה המאוחרת במאות שנים להתרחשויות עצמן.
• מתי מתחיל השינוי בגישה ובחינה מחודשת של המקורות – עם התפתחות הגישה הרוויזיוניסטית בשנות ה- 70 Crone and Cook – Hagarism, ולאחר מכן בחינה פרטנית יותר של סוגיות שהפכו למוסכמות הסטוריות מקובלות כמו הסחר הבינלאומי של הערבים ממרכז ערב – קרון מוכיחה של היה ולא נברא. ויכוח מתודולוגי ענק, שהדים לו קיימים עד היום. גם בארץ שינוי גישה אותה מוביל בעיקר משה שרון. נסיונות מקומיים לבחינת המקורות הערביים – סוליימאן באשיר.
• במקביל – פנייה נואשת כמעט אל הארכיאולוגיה לתרום לדיון בסוגיה מנקודת המבט של הממצא החומרי. ובאמת בעשרים השנים האחרונות תנופה גדולה מאוד של המחקר הארכיאולוגי של תקופת המעבר – מאות 6 עד 10 לסה"נ שבמידה רבה עומד בצילו של הויכוח ההסטורי המתודולוגי הגדול הזה.
המחקר הארכיאולוגי האינטנסיבי שנערך בנגב בשלשים השנים האחרונות מספק שפע של נתונים המאפשרים התייחסות לתהליכים הפוליטיים, התרבותיים והדתיים שעברו על אזור זה, שהוא במהותו איזור ספר ביחס למרכזי היישוב באיזורים הצפוניים של הארץ. כשבאים למפות את המחקר הארכיאולוגי של הדור האחרון בנגב בכל הנוגע לשלהי התקופה הביזנטית ולתקופה המוסלמית הקדומה, ניתן לראות שהוא התמקד בכמה איזורים – בעיקר בהר הנגב ובשוליים שלו (ורוב הדוגמאות יובאו משם) – ערים – אברהם נגב ויור םצפריר, כפרים וישובי נוודים – היימן, לנדר, רוזן ואבני, בצפון ומרכז הערבה – חפירות של דב נחליאלי ויגאל ישראל, ובאזור הערבה הדרומית ואילת – עוזי אבנר ודב נחליאלי.
במסגרת זו נתייחס, מנקודת המבט של הממצא הארכיאולוגי, לכמה שאלות מהותיות, שהממצא הארכיאולוגי יכול לסייע בהן בהבנת משמעותו של הנגב כאזור שוליים במערכת הגאופוליטית של התקופה המוסלמית בארץ ישראל וסביבתה:
1. עד כמה היה קצב השינויים מהיר וחד משמעי – מה טיבו של "הכיבוש הערבי" ועד כמה סימן שינוי מהותי במסגרת היישובית של דרום ארץ ישראל. 2. האמנם הביא הכיבוש לשינוי דתי מהותי, והאם השינוי יצא מהפריפריה אל המרכז או שאזורי השוליים הושפעו מתהליכים שהתרחשו בלבה של הארץ הנושבת.
היישובים החקלאיים הקטנים ואתרי הנוודים – כאן יש לציין את התרומה המשמעותית ביותר של סקר החירום בנגב להבנת המערכת היישובית של שלהי התקופה הביזנטית והתקופה המוסלמית הקדומה. מאות האתרים שהתגלו בסקרים שנערכו על ידי היימן, רוזן, לנדר, באומגרטן ואבני בהר הנגב, ועל ידי אבנר, נחליאלי, ויגאל ישראל בערבה – מעידים על מערכת התיישבותית דינאמית. אין ספק שבמאות השביעית והשמינית ולדעתי גם במאה התשיעית, מתקיים באזורי השוליים של הר הנגב והערבה מערך התיישבות גדול וצפוף. למערך זה יש מאפיינים רגיונאליים מובהקים, ועדויות רבות לו נמצאו בצפון הנגב, בהר הנגב ובערבה.
הן בהר הנגב, ובמיוחד בערבה, הממצא הארכיאולוגי מעיד על המשך קיומם של היישובים מעבר למאה השמינית לספירה. לדעתי יש לקבל את הניתוחים הכרונולוגיים המוצעים על ידי ג'ודי מגנס. עדות זו מהנגב משתלבת בתמונה הכוללת מארץ ישראל. בניגוד לדעה שעדיין רווחת על פיה היתה התקופה העבאסית תקופה של ירידה יישובית, עדויות ארכ. רבות מאיזורים שונים בארץ מצביעות על המשכיות יישובית ואפילו על תקופת פריחה במאות ח' ט' לסה"נ (למשל בטבריה!)
כמה דוגמאות:
שדה בוקר – מחקריו של יהודה נבו שזכו לביקורות נוקבות. מעבר לפרשנות הפולחנית שנותן לאתרים – נראה שאין ספק שמדובר בתופעה המשתלבת בגל ההתיישבות החקלאית העובר על הר הנגב בתקופה המוסלמית הקדומה – מבנים מרובעים הבנויים על מדרון.
מעל היישוב מסגד פתוח, וסביבו ריכוזים של מאות כתובות אשר תועדו על ידי נבו. מאחר והמסגד בנוי על כתובת מתוארכת משנת 165 / 781-782 הרי שיש לתאריך את בנייתו לאחר שנה זו –דהיינו בתוך התקופה העבאסית.
המחקר האינטנסיבי של אתרי הר הנגב והערבה הביא להתפתחותן של שתי גישות מקבילות לגבי התהליכים היישוביים בנגב בתקופה המוסלמית הקדומה:
הגישה הממלכתית והגישה האיזורית. השאלה המרכזית – באיזו מידה שמשו איזורי הפריפריה כמוקד לתהליכים התרבותיים והדתיים שעברו על ארץ ישראל וסביבתה, ובאיזו מידה היו רק איזורי שוליים שהושפעו מהתהליכים המרכזיים בלבה של הארץ הנושבת.
הגישה הממלכתית, המיוצגת על ידי היימן ונחליאלי – טוענת למעורבות מאסיבית של השלטון המרכזי בנגב. פריחה מחודשת של היישובים החקלאיים במאה הח' כתוצאה ממדיניות מכוונת של השלטון. באור דומה יש לראות את התהליכים התרבותיים והדתיים – חדירת האסלאם לנגב היא חלק מהתהליך הממלכתי המונע על ידי השלטון המרכזי. הביטוי המעשי שלו הוא במספר רב של מסגדים פתוחים שנבנו ברחבי הר הנגב והערבה. ביטוי לגישה זו ניתן לראות בניתוח של משמעות המסגד הפתוח שהתגלה בבאר אורה, בסמוך לאתר התכה שלסיגי נחושת. האתר פורסם לראשונה על ידי בנו רוטנברג, ובחפירה מחודשת שערכו נחליאלי ומשה שרון נטען כי יש במסגד זה עדות ארכיאולוגית לשינוי כיוון התפילה באסלאם הקדום – ממזרח לדרום – ןיש כבר המסתמכים על ממצא זה בניתוח של התפתחות התהליכים הדתיים של האסלאם הקדום. אבל בחינת הממצא מנקודת מבט ארכיאולוגית מראה כי הוא אינו חד משמעי כלל ועיקר – מדובר בעצם בגדרה נמוכה או בסימון תואי על גבי הקרקע, שלו שתי מגעות מעוגלות, האחת יותר ברורה והשנייה פחות, ואין כל עדות נוספת לגבי השייכות הדתית או הפולחנית של מתחם כזה. הגישה הרגיונאלית (בה אני מחזיק) - גישה שונה מנסה להסביר את התהליכים הישוביים והתרבותיים במישור הרגיונאלי ולא הממלכתי. על פי גישה זו, הנגב איזור שוליים בתהליכים הגיאופוליטיים אינו מושפע מהם ישירות, ולכן יש לראות הן את התהליכים היישוביים והן את התהליכים התרבותיים במישור המקומי ולא הממלכתי. השינויים המאזן הכלכלי של הישובים הגדולים הם המניעים תהליכים של התיישבו תנוודים ומעבר לחקלאות בהר הנגב ובערבה בתקופה האומאית. שני מרכזי השפעה שונים – היישובי הגדולים בנגב לגבי הר הנגב, והפריפריה של אילה – עקבה שפורחת בתקופה המוסלמית לגבי דרום הערבה. בצפון הערבה – תהליכים מקבילים של פריחה יישובית הקשורה לכרייה או דרכי שיירות מקומיות.
מה קורה בדרום הערבה? אתרי דרום הערבה – מחקריהם של עוזי אבנר וג'ודי מגנס על פי אבנר ומגנס היה איזור זה חלק מהפריפריה של העיר אילה – עקבה. אופי ההתיישבות והבנייה שונה. ראוי לציין בהקשר זה את המבנה שנחקר בסמוך לאתרי הפקת הנחושת בבאר אורה – בקעת הסיגים.
מצבות ומסגדים פתוחים וכן ממצבות למסגדים פתוחים, אצל האוכלוסיה הנוודית של הר הנגב והערבה. אך האם היה זה תהליך שהתווה את הדרך גם לאיזורים אחרים? נראה שלא – ויש להתייחס לתהליכים בנגב במישור הרגיונאלי – מקומי, ולאו דווקא הגיאופוליטי.
מכאן עולה שיש לראות את חדירת האסלאם להר הנגב כתוצר לוואי לתהליכים הגיאופוליטיים שהתרחשו בלבה של הארץ הנושבת. השפעות חדרו מהמרכז הפוליטי והתרבותי אל איזורי השוליים – ולא להיפך.
האסלאם הנורמטיבי חודר לנגב בשלב מאחור יחסית – במחצית הראשונה של המאה הח'. אז מוקמים מסגדים רבים ברחבי הר הנגב, הן ביישובים הגדולים, בייישובים החקלאיים ובאתרי הנוודים. מתקיים תהליך הדרגתי של מעבר תרבותי – הכנסיות ממשיכו להתקיים ובצדם מוקמים המסגדים. באתרי הנוודים – מעבר ישר מפולחן המצבות הנבטי לפולחן במסגדים פתוחים, ונראה שאין שוני מהותי בתפיסה הפולחנית בין שני האתרים – פתחו לעצמם אתרי מצבות מסוג אחר. נראה לכן שבניגוד לגישה אותה פיתוח יהודה נבו, והד לה אולי ניתן גם למצוא בדעותיו של משה שרון לגבי המקורות הקדומים ש האסלאם והביטייים להם דווקא באיזורי השוליים – יש לראות הן את התופעות היישוביות והן את התופעות התרבותיות – דתיות שהתרחשו בנגב במישור הרגיונאלי. יש לראות את התהליכים היישוביים והדתיים שעברו על הנגב בתקופה המוסלמית הקדומה כתהליך מורכב מאוד בעל משך זמן ארוך ולא כארוע פוליטי ודתי חד פעמי שגורם לשינויים בתרבות חומרית. יש מרכיב מרכזי לתופעות רגיונאליות – היישובים בהר הנגב, המושפעים מנוכחותם של הערים הביזנטיות, אינם דומים לישובי התקופה המוסלמית הקדומה בערבה, אשר נמצאים ככל הנראה בפריפריה של אילה – היא עקבה.
עקרונות אלו בניתוח המפורט של הממצא הארכיאולוגי מהנגב והשפעתו על התהליכים היישוביים והתרבותיים האיזוריים יכול לשמש דוגמא לאיזורי שוליים אחרים במזרח התיכון ובאגן הים התיכון בתקופה זו: המערכות היישוביות בדרום ומזרח עבר הירדן, בדרום סוריה, בצפון אפריקה ובמקומות אחרים גם הן הושפעו מהמעבר התרבותי והדתי בין נצרו לאסלאם, על פניו נראה שגם באיזורים הללו יש משמעות מכרעת לתופעות רגיונאליות ולאו דווקא לתהליכים פוליטיים וצבאיים רחבי היקף.