בספריו חיי יוסף (פרקים יא, כד, לה, לז, נח–סא, עא–עג) ומלחמת היהודים (פרקים ב, כ, ו) מעלה יוסף בן מתתיהו את פרשת מרד גמלא ואת ההתפתחויות שהביאו למצור ולקרב. בתחילת המרד נטתה גמלא, שהייתה בתחום שלטונו של אגריפס הב', לצד מחנה השלום. אך בדומה לשאר חלקי הארץ, גם שמה נחלקו התושבים בין מתונים לקנאים. בין אלה שרצו בהמשך המרד נגד הרומאים ובין אלה שהיו מוכנים לקבל את עולם היו מהומות, אך משעזב פיליפוס, שר צבא אגריפס השני, את העיר, השתלטו עליה המורדים והפליטים שהספיקו להגיע מן הגליל. הם ביצרו אותה בעזרת יוסף בן מתתיהו, שהיה למפקד המרד בגליל ובגולן.

אין בידנו עדות ברורה למקורם של הפליטים בגמלא, מן הסתם באו משני מקורות: פליטים ומורדים מן הגליל שנסו מאימת הצבא הרומי וכיבושיו בגליל וכפריים מן היישובים הקטנים סביב גמלא שחיפשו בה מקום מקלט, שכן בעת העתיקה מקובל היה לכבוש תחילה את סביבות העיר בטרם צרו על העיר עצמה. תושבי גמלא סמכו על יתרונותיה הטופוגרפיים והיו בטוחים כי יוכלו לעמוד במלחמה בפני הרומאים. עוד לפני המצור של אספסיאנוס היו מספר פעולות צבאיות הקשורות בגמלא. לפי המסופר, במטרה לשחרר את גמלא מלחץ הצבא הרומי, לחם יוסף בן מתתיהו באבוטיוס, שהיה ממונה על עמק יזרעאל, וגרם לסילוק המשמרות על הדרכים המוליכות לגמלא. מסופר גם על התערבותו של יוסף בן מתתיהו כנגד כוחות המלך אגריפס, שניסה להפריד בין הגליל לבין האזור שממזרח לכנרת על ידי הצבת כוח צבאי באזור יוליאס, בדרך המוליכה אל גמלא ואל סלוקיה, ולמנוע על ידי כך את הרצף היישובי שבין הגליל לגולן.

אחד המהלכים האחרונים של דיכוי המרד בגליל, ואחד הדרמטיים שבהם, התחולל בגמלא: לפני הגעתו של אספסיאנוס, צר אגריפס עצמו על העיר, אך לא הצליח לכבשה גם לאחר שבעת חודשי מצור. מבחינתו של אספסיאנוס, המלחמה על גמלא הייתה המשך המלחמה שהחלה במערב הגליל. מדוע השקיע אספסיאנוס מאמץ אדיר כדי לכבוש עיר שנמצאה במקום נידח יחסית? לכך ישנן שתי סיבות: ראשית, האסטרטגיה הרומית קבעה כי לא ניתן להתעלם ממרידה של עיר כלשהי, תהיה רחוקה ככל שתהיה. ממד העונש היה בעל חשיבות רבה בהרתעת ערים אחרות ששקלו מרידה. הדוגמה הקיצונית לכך הייתה מצדה, מבצר נידח במדבר, שבכיבושה הושקעו מאמצים אדירים זמן רב לאחר נפילת ירושלים. שנית, היהודים חיכו מיהדות בבל לתמיכה כספית במרד, וכן לעזרה צבאית מן הממלכה הפרתית, שבתחום שלטונה היתה יהדות בבל, גם אם לגבי רוב העם הייתה זו ציפייה משיחית יותר מאשר אמיתית.  גמלא ניצבה על אחת הדרכים הראשיות המובילות לבבל ובכך ייחודה, שכן בין שטחי יהודה לבין יהדות בבל חצצו תחומי ערים נוכריות העוינות ליהודים. הגולן היה אזור הספר היחיד שהיה פתוח בפניהם בכיוון לבבל. כיבוש גמלא הבטיח לאספסיאנוס, כי הוא משאיר מאחוריו עורף בטוח מהפתעות לא רצויות בדרכו לירושלים.

את המצור והקרב תיאר יוסף בן מתתיהו בספרו באופן דרמטי (מלח' ד:א) ולא כאן המקום לחזור על תיאוריו כלשונם. לעומת זאת נבחן את תיאוריו של יוסף בן מתתיהו כמקור היסטורי לאור הממצא הארכיאולוגי.

שאלת אמינותו של יוסף בן מתתיהו עלתה פעמים רבות בעבר, גם בין החוקרים וגם בקרב הציבור הרחב. באשר לגמלא, נראה שיש להתייחס לדבריו בשתי רמות. בכל הקשור לאירועים אותם הוא מתאר, יש להתייחס לדבריו בבחינת 'כבדהו וחשדהו'. לעומת זאת, תיאוריו, הכוללים את הנתונים הפיזיים והטופוגראפיים של העיר וסביבותיה מדויקים להפליא. חלק מן הגילויים הארכיאולוגיים שופכים אור חדש על תיאור האירועים בזמן המצור ועל הקרבות ומסייעים בידינו להבינם. ברור לנו כי יוסף בן מתתיהו הכיר את גמלא הכרות אישית, בלתי אמצעית, כאשר נענה לקריאת תושביה לבוא ולבצר את עירם.

גמלא, בצד יודפת, היא אחד משדות הקרב הבודדים מן התקופה הרומית הקדומה שנותר כפי שנעזב בשנת 67 לסה"נ. מאחר וגמלא לא נושבה עוד לאחר המרד, היא מעניקה לחוקר אפשרות יוצאת דופן בבדיקת הממצא הקשור למצור ולקרב.