שאלת מכירת עתיקות על ידי המדינה נמצאת בחדשים האחרונים בדיון סוער במקומות שונים בקרב הקהילה הארכיאולוגית – בתוך רשות העתיקות, במכונים לארכיאולוגיה, במועצה לארכיאולוגיה ובמועצת רשות העתיקות.

הנושא אינו חדש, ועולה לדיון מדי פעם בעיקר בעתות מצוקה תקציבית, כניסיון ליצור מקור הכנסה נוסף לארכיאולוגיה של ארץ ישראל.

במה עסקינן – מדובר באותם ממצאים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות בכמויות אדירות ובייצור תעשייתי החוזר על עצמו. לדוגמה – לאחרונה נחפרו על ידי רשות העתיקות מספר מערות קבורה מתקופת הברונזה באזור ואדי ערה, ובכל מערה התגלו מאות רבות של כלים שלמים. הממצאים מהחפירות הללו הוסיפו לאוצרות המדינה כמה אלפי כלים, שרובם מוכרים וחוזרים על עצמם. מצב דומה קיים גם בממצאי חפירות במערות קבורה רבות מהתקופה הביזנטית. כאן הממצא הבולט הוא עשרות רבות של נרות חרס פשוטים, שכמותם מוכרים ברחבי ארץ ישראל וסביבתה, ואשר יוצרו בהיקף גדול מאוד ושמשו את כלל האוכלוסיה.

והשאלה הנשאלת – האם המדינה, באמצעות רשות העתיקות ומוסדות ארכיאולוגיים מוכרים, רשאית למכור חפצים מהאוספים הגדולים הללו שהם כולם רכושה על פי חוק.

ההתנגדות למכירת עתיקות בסיסה בנקודת מבט עקרונית ערכית, על פיה אל לה למדינה להתפרק מנכסי התרבות שלה. כל עתיקה, ולא משנה מה חשיבותה המחקרית, מהווה נכס תרבותי, ומדינה הסוחרת בנכסיה התרבותיים מצהירה על אובדן ערכים. אין תקדים למכירת עתיקות על ידי המדינה באף מקום אחר בעולם ואל לנו ליצור את הדוגמה השלילית הזו לעולם כולו. יתרה מכך – למרות הכמות הרבה של הממצאים המאוחסנים כיום באוצרות המדינה, מדובר במשאב מתכלה, שאם יוצא למכירה לציבור, מהר מאוד יתרוקנו המחסנים. המתנגדים גם טוענים כי ברגע שיפתח פתח למכירת פריטים פשוטים החוזרים על עצמם, לא ניתן יהיה לעצור את המפולת, וסופנו שנסחור גם בעתיקות חשובות.

המצדדים במכירת עתיקות גורסים שאל לנו להתבצר בגישה הערכית, ומן הראוי לבחון את הנושא לגופו של עניין. אין הכוונה לאבד ערכי תרבות ולפתוח פתח למכירת פריטים ארכיאולוגיים חשובים. ניתן לשלוט במכירת העתיקות באמצעות קריטריונים נוקשים ובפיקוח חיצוני, ומן הראוי לבחון את הנושא ב"ראש פתוח". למכירת עתיקות מבוקרת עשויים להיות יתרונות גם מעבר לנושא הכלכלי – למשל התמודדות בסחר העתיקות, הניזון כולו מעתיקות שמקורן בחפירות לא-חוקיות, שהן הגורם המרכזי להרס אתרי העתיקות במדינת ישראל.  וכן, ראוי לעסוק גם ב"גועל נפש" ולבחון את הנושא ברצינות מהבחינה הכלכלית כיצירת מקור הכנסה נוסף לטובת כלל הארכיאולוגיה הישראלית. במידה ולמכירת עתיקות יש בסיס כלכלי – נושא שעדיין לא נבדק לאשורו – יש להשתמש בהכנסות לקידום נושאים חשובים שאינם מתוקצבים על ידי המדינה, כמו פרסום חובות עבר, מלגות לימוד ומחקר לסטודנטים ושימור באתרי עתיקות. בגישות הכלכליות הנוכחיות השולטות בעולם המערבי,  שכתוצאה מהן מוקצים פחות ופחות משאבים לנושאים הקשורים במדעי הרוח, יש מקום לבדוק כל דרך אפשרית למצוא מקורות הכנסה חלופיים על מנת להמשיך ולקיים את המערכות הארכיאולוגיות במדינת ישראל ברמה נאותה.