את סיפור התבצרותם של הסיקאריים (ה'קנאים') במצדה מפני הרומאים, ואת נפילתם הדרמטית, כל אחד מכיר. את הידיעות ההיסטוריות, פרי עטו של יוסף בן מתתיהו, משלימים הממצאים העתיקים הרבים שחפרה במקום המשלחת בראשותו של פרופ' יגאל ידין. יצאו לאור כבר דוחות חפירה אחדים עם שפע של מידע, ויש עוד כרכים אחרים של הדוח הנמצאים בהכנה. לאחרונה עסקתי בחקר סוגים אחדים של ממצאי מצדה, ודומה שממצאי בדיקת תפרושתם במצדה נוסכים אור על קהילת האנשים שמצאה במקום מקלט לפרק זמן קצר ביותר, ומשהו על אופן ארגון המחנה שלהם. בשורות אלה אני מבקש לדווח על תפרושת פלכי הטוויה שנמצאו במצדה ועל משמעותה של תפרושת זו.

חוטים נוצרו בעת העתיקה  על-ידי טווית סיבים באמצעות פלך. בזמנה של מצדה, כלומר בשלהי ימי הבית השני, נעשה הפלך הטיפוסי ממוט עץ קטן שנתחב לתוך דיסקית אבן קטנה. דיסקית זו ('פיקה' בלשון חז"ל) שימשה כגלגל תנופה לפלך, שהסתובב במהירות ופיתל את הסיבים לכדי חוט. הפיקה והיא החלק שמשתמר היטב, שכן היא עשויה אבן, ונותרת באתר. במצדה נתגלו 384 חפצים מסוג זה. זו הקבוצה הגדולה ביותר מחפץ שכזה שנתגלתה באתר כלשהו בישראל.

פלכים נמצאו במצדה בקבוצות (מ-3 ועד -13 פרטים בלוקוס), או כפרטים נפרדים (פריט אחד או שנים בלוקוס). הפריטים הנפרדים הגיעו למקום המצאם ככל הנראה כתוצאה מאובדן, במקומות שבהם טוו חוטים - פעולה שיכולה היתה להיעשות כמעט בכל מקום. לוקוסים עם קבוצות של פלכי-טוויה (3 פלכים או יותר ללוקוס) נמצאו ב-46 מקומות שונים (ובסך הכל הכילו 229 פלכים). כל אחד מ-46 המקומות שבו נמצאה קבוצת פלכים מייצגת, כך אני מניח, את תיק העבודה של טווה, תיק שהכיל בין היתר מספר פלכים, פקעות של חוטים מוכנים, חבילות של סיבים גלמיים כמו כותנה או צמר, וכדומה. מתיק העבודה נותרו רק דיסקיות האבן משום שהן היחידות העשויות מחומר אי-אורגאני בלתי מתכלה. מאחר שכמעט כל אתר מצדה נחפר ניתן להניח כי מרבית הפלכים שהיו בה בשימוש אמנם נתגלו.

הטוויה בימי הבית השני הייתה באופן מובהק מלאכת הנשים. הדבר כבר היה כך בתקופת הברונזה והברזל, והוא מבוטא בבירור במקרא:

".. וכל אישה חכמת-לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש. וכל הנשים אשר לִבּן אותנה בחכמה טוו את העיזים" (שמות ל"ה, 26-25); וכן גם האמור על אשת חיל:

 "..ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכו פלך" (משלי ל"א 19).

ספרות חז"ל מחזיקה מידע רב בסוגיה זו ביחס לתקופת הבית השני, זמנה של מצדה. די בדוגמאות הבאות כדי להבהיר העניין:

"..אלו המלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת; מבשלת, ומניקה את בנה; מצעת לו את המטה, ועושה בצמר. הכניסה לו [כלומר, שכרה בכספה] שפחה אחת – לא טוחנת, ולא אופה, ולא מכבסת; שתים – אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה; שלוש – אינה מצעת לו את המטה ואינה עושה בצמר; ארבעה – יושבת בקתדרא. ר' אליעזר אומר: אפלו הכניסה לו מאה שפחות – כופהּ [מכריח אותה] לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה" (משנה, כתובות פ"ה מ"ה).

וגם ההתייחסות הבאה, השוביניסטית למדי, מצויה בתלמוד:

"..אין חכמתה של האשה אלא בצמר" (בבלי יומא י"ד ע"ב).

מן האמור לעיל ניתן להסיק כי פיזור קבוצות הפלכים במצדה (ראו מפה) היא למעשה מפת פיזור תיקי העבודה. היא מראה בבירור כי אלה לא היו מפוזרים באתר באופן אחיד. המפה מראה למעשה את ה'כתובות' שבהן התגוררו נשים, וככל הנראה משפחות שלמות – גברים, נשים וילדים -  שמצאו מקלט במקום. אלה התגוררו בעיקר בחומת הסוגרים הבנויה סביב מצדה ובבניין 9. לעומת זאת בבניינים מס' 11, 12, 13  ובארמון המערבי לא נמצאו (או שנמצאו בודדים) פלכי טוויה. מכאן עולה שבמקומות אלה  לא התגוררו נשים בימי המצור והכיבוש הרומי.

התושבים במקומות אלה היו גברים בלבד. אלה היו עשויים להיות גברים שנמלטו למצדה בגפם, ללא נשותיהם, או לחילופין קבוצות גברים שמלכתחילה חיו ללא נשים, כמו חיילים, או כמו מי שהשתייכו לכת האיסיים שהגיעו מקומראן החרבה, ואמנם ליד בניין 11, המוצע ששימש מגורים לאותם גברים איסיים נמצא אמנם בסמוך לו מקווה טוהרה גדול הדומה לסוג המצוי בקומראן.

הנתונים האלה, ואחרים, מצביעים על כך שיישוב הפליטים במצדה היה ברמת ארגון גבוהה. לא היה זה יישוב רגיל, אלא מחנה של עקורים. הנהלת המחנה הפרידה את מקום מגוריהם של משפחות מאלה של אנשים שהגיעו בגפם. מעבר לכך הופרדו גם קבוצות בעלות השקפות עולם דתיות שונות בתוך החברה היהודית. ל'איסיים' ניתנו האזורים הדרומיים ביותר, ובכך הם הופרדו, ככל שהדבר היה ניתן בשטח המצומצם של מצדה, מיתר התושבים.

למחקר המלא ראו:

Reich, R., 2001, Women and Men at Masada, some anthropological observations based on the small finds (coins, spindles), ZDPV 117/2, pp. 149-163