ימים הרי גורל הם אלו כאשר נכסי צאן ברזל, מאושיות חיינו וסלע קיומנו, כמקורות מיתולוגיים והיסטוריוגרפיים נמצאים בעין הסערה, נתונים בדיון נשגב, הבא לחלץ את הארכיאולוגיה כמדע ואולי גם כמשל ממלתעות אידיאולוגיה פסבדו מדעית, המבקשת קרדום לחפור בו. חזקה עלינו, כי נדון בכגון אלו ביראת קודש, שהרי הוויתנו ולמותר לציין הכרתנו תלויים בחרס הנשבר ועל נקלה אנו עלולים למצוא עצמנו במבוך ללא מוצא. אך אל לנו לשכוח בלהט הפלוגתא והוכחת עליונות החומר על הרוח, כי מקדמא דנה שימשו תדיר החומרים ההיוליים שבבסיס נכסים אלה כחומר ביד היוצר תולדות ומסורות, הרבה לפני שנקבע להם במחוזותינו מילון מונחים אקזיסטנציאליסטי ודוגמתי.
בנעורי חזיתי בוירטואוזיות המופלאה בה יכלה הוליווד לעשות שימוש חף מכל אידיאולוגיה ותכנים תרבותיים עמוקים בחומרים היסטוריוגרפיים ולהנציחם בהפקות גרנדיוזיות ומאוד רווחיות כסיפורי התנ"ך והברית החדשה ולהבדיל, קליאופטרה, בן-חור וחלף עם הרוח. לימים נס ליחם והם נמוגו, שייכים לעולם שאבד ואיננו. להוציא רגרסיות נעדרות שליטה כגלאדיטור, המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, שאת העדויות לקיומם ההיסטורי עדיין מחפשים באנגליה, איבדנו את התמימות וצללנו אל עולם האגדה, אחוות הטבעת והרי פוטר ולמטה ממנה אל הטלנובלה. פרקי ההיסטוריוגרפיה מצאו עצמם לעומת זאת מדשדשים אי שם ברמות הציונים, שכמותם לא היינו מעיזים להביא הביתה ובתחומי הבנת הנקרא ואילו המיתולוגיה של המילטון, מישהו עוד זוכר את הספר, נעלם מרשימת הקריאה. פה ושם נמצא את אחרון המוהיקנים, המנסה לשמר בסאגה אודות יוספוס פלביוס את רוח הרומנים ההיסטוריים שנעלמו מהמדף. אלא שהחומרים מהן עשויות האגדות ומהם צומחים מיתוס והיסטוריוגרפיה עדיין חיים וקיימים בשרידים אותם אנו חושפים בחפירות ארכיאולוגיות מלומדות ועל כן אך הושט ידך וגע בהם והם כעצמות היבשות חוזרים וקמים לתחייה, רעננים כתמיד כאילו מעולם לא נמוגו.
שני מחזורים מיתולוגיים מצאו דרכם לטביעה העירונית של ניסה-סקיתופוליס והם זוכים במטבעותיה לתיאורים מפורטים ומצודדים. החפירות בתחומי העיר העידו, כי אלה היו גם פולחניה של העיר ולאלים, המופיעים במחזורי סיפורים מיתולוגיים אלו, נמצאו בעיר גם מקדשים מפוארים.
הראשון שבהם מציג לפנינו את השלישייה הקפיטולינית המקומית, הקשורה לייסודה של העיר בעלת השם הביזארי ניסה- סקיתופוליס, עירם של הסקיתים, רחמנא לצלן. מוצאם של אלה באזור הים השחור ומעלליהם נראים כלקוחים מאגדות קפטן הוק ועלי בבא וארבעים השודדים. ודאי לא פרסונות שוועדת השמות הממלכתית תקרא עיר על שמם. על כן ביקשו אבות הגיאוגרפיה ההיסטוריוגרפית כפליניוס וסולינוס מפלט במיתוס ההיסטוריוגרפי. כעולה מכתביהם ייסד דיוניסוס את העיר ואכן בכתובותיה הוא מופיע כאל המייסד.
דיוניסוס היה בנו של זאוס, שמלבד משפחתו האולימפית האמין כי הביגמיה היא מאושיות קיומו של אבי האלים ועל כן אף פעם לא ירד לסוף דעתה הקוצפת של הרה, רעייתו הכבודה, בנושא. אמו הייתה בת האנוש סמלה בתו של קדמוס מלך תבי. הרה שקצה נפשה בצאצאי בעלה, הצצים חדשות לבקרים בכל עבר פיתתה את צרתה לבקש מאבי האלים להופיע לפניה במלוא הדרו, ביודעה כי בעלה הגנדרן לא ימאן וכי הברק והרעם, האש השמימית, תכלה את הנערה האומללה. וכך לאסונה אכן קרה, אך לא לפני שזאוס הוציא מרחמה את העולל וטמן אותו בירכו. מקץ כמה חודשים נולד התינוק מירכו ובשל לידתו הכפולה, תחילה מאמו ולאחר מכן מאביו, זכה לכינוי "דיתירומבוס". מאחר ונבצרו מזאוס חופשת לידה ויכולת הנקה טופל העולל בידי הנימפות של הר ניסה, הרחק מעינה של הרה. כאן גילה דיוניסוס העלם את פרי הגפן ואומנות יצור היין, אותם הנחיל לבני התמותה במסעות והרפתקאות בארצות רחוקות. כמקובל בין בני גילו נסע גם למזרח, אלא שעלם החמודות שהיה מעט מפונק צרף את ניסה האומנת לפמלייתו. כצפוי עם השאנטי נגמר גם הכסף לכרטיס טיסה חזרה. דואר אלקטרוני לאבא זאוס באולימפוס היה כל שנדרש והפנתר נשלח חיש מהר להחזירם. ניסה שהייתה כבר עלמה קשישה לא עמדה בטלטולי הדרך ונפטרה. דיוניסוס שבור הלב טמן אותה בבית שאן, הציב את שומרי ראשו הסקיתיים לשמור על הקבר וייסד לכבודם את העיר ניסה-סקיתופוליס. מכלול הסצנות הקשורות למסורת מקבלים ביטוי גראפי במטבעות העיר. כתובות העיר מתייחסות אף הן אליהם ושלושת הדמויות, הקשורות ללידתו של מייסד העיר דיוניסוס, אביו זאוס והאומנת ניסה-טיכה עומדים במרכז פולחניה של העיר ומקדשיה.
המחזור המיתולוגי השני נקשר בדמויותיהן של דמטר ובתה קורה-פרספונה. דמטר "אם האדמה" היא אלת החיטה, פוריות האדמה והעבודות החקלאיות. בדמותה מתגלם ערך האימהות ואהבתה הבלתי מסויגת של האם לבתה. יום קיץ אביבי, כאשר הילדה זהובת הצמה קטפה פרחים בשדות ניסה, נחטפה התמה על ידי האדס אל השאול, הבא בימים, והורדה אל ממלכתו שמתחת לפני האדמה. בצערה של אם, שדעתה כמעט נטרפה עליה בחיפושיה הנואשים אחר בתה, מנעה דמטר את פוריות האדמה. זאוס נכנע לזעמה פנה לאחיו שיחזיר את הילדה ונענה. אלא בתנאי אחד, שבשהותה בשאול לא אכלה הילדה דבר. האדס פיתה את קורה, שעם ירידתה לשאול נקראה פרספונה, לאכול מפרי הרימון. היא נאלצה על כן לבוא עמו בברית הנישואין ומכאן ואילך מסמל פרי הרימון את הנישואין. הסכם הפשרה שהושג והעשיר ללא ספק את עורכי הדין קבע, כי את הסטיו והחורף תבלה הנערה בשאול ואילו את האביב והקיץ על פני האדמה. קללת דמטר הוסרה מעל האדמה וההסכם מאיר את מחזור הצמיחה בטבע ונושא החיים שלאחר המוות, שני נושאים, הנקשרים בפולחן בדמות האם דמטר ובתה קורה-פרספונה, שאף להן היה חלק מרכזי בפולחני ניסה-סקיתופוליס ומקדשיה.
מפתיע כיצד שני מחזורים מיתולוגיים, העוסקים בערכי משפחה, אימהות, לידה, אומנות ונישואין ולא אחרים בעלי אופי לאומי הרואי מצאו דרכם לפולחני העיר. מידת האדם המיוחסת במיתולוגיה לאלי יוון ורומא מציגה את האלים כדמויות יצריות אך חלשות ואילו את האלות כנשים דומיננטיות, הנחושות להגן על ערכי המשפחה האימהות, קדושת הנישואין, פוריות הלידה ומחזוריות הטבע. בזעמן הקדוש של האלות, למותר לציין, האלים, העוסקים לכאורה בעניינים שברומו של עולם אך למעשה מרוכזים תמיד בעצמם, אינם עומדים והם נכנעים להן חיש מהר, בעוד הנשים הן אלו השומרות על סדרי עולם ובני האנוש מגחמות הבעלים, המשתעשעים ביקום.
הופעתה של הנצרות העמידה את המיתוסים המונותיאיסטים מעל אלו המיתולוגיים וביקשה להכחידם כמעשה כפירה ועבודה זרה. תחת המקדש הפגני הופיעה הכנסייה ותחת המחזורים המיתולוגיים הופיעה מסורת השילוש הקדוש, שבמרכזה עומדת לידת ישו למרים אמו, המתעברת מרוח הקודש, מסורת שוודאי נשמעה די מוכרת לכלל המתנצרים החדשים ברחובותיה של ניסה-סקיתופוליס.