Israel Antiquities Authority

חיפוש בספריה

רשות העתיקות Israel Antiquities Authority

מי אנחנו

חפירות ארכיאולוגיות

מתנדבים

רישוי, בניה ואגרות

מגילות מדבר יהודה

אספנים

כנסים וימי עיון

דוברות

מכרזים

מאגר ספקים

ארכיון

הצהרת נגישות

צור קשר

אתרים נוספים

חדשות ארכיאולוגיות
עתיקות - המהדורה המקוונת
אתר הסקר הארכיאולוגי של ישראל
מינהל שימור
הארכיון המדעי

הספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה ע"ש ליאון לוי

אגודת הידידים של רשות העתיקות
פסיפס לוד
הגן הארכיאולוגי בירושלים
אתר פרוייקט יפו
אתר ועדת ערר לפי חוק העתיקות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5502/12

לפני:	כבוד השופט י' דנציגר
	כבוד השופט נ' סולברג
	כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:

עודד גולן

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.05.2012 בת"פ 482/04 שניתן על ידי כב' השופט א' פרקש

תאריך הישיבה:

כ"ד באב התשע"ג

(31.7.2013)

בשם המערער:

עו"ד דוד ברהום

בשם המשיבה:

עו"ד נעמי לולב

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1. לא ארץ חדשה היא ארצנו, וכמעט כל פיסת קרקע בה חושפת טפח של היסטוריה ומכסה טפחיים ממנה. תנאים אלה יוצרים "גן עדן" לפעילות ארכיאולוגית, מחד גיסא, אך גם סכנה רבה לאובדנם של אוצרות קדומים, מאידך גיסא. מקדמת דנא, גילוי מכמני העבר היה תולדה של שילוב בין פעילות מסודרת של חפירות מדעיות ואיסוף של ממצאים לטובת הציבור כולו לבין פעילות של אנשים פרטיים שחפצו ליהנות מאותן תגליות או שאלה נקרו בדרכם. בהדרגה, גברה ההכרה בכך שאת הממצאים יש לנצור לטובת הציבור בכללותו. בישראל, המסגרת המרכזית המסדירה פעילות זו קבועה כיום בחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: חוק העתיקות). חרף זאת, תשוקת האספנות והפעילות הפרטית בתחום – בחלקה מותרת, ובחלקה אסורה – לא שככו כליל. לרקעו של מתח זה בין הציבורי לבין הפרטי התנהל ההליך המורכב שממנו נולד הערעור שבפנינו, אשר כשלעצמו, נוגע אך במקצת מן השאלות כבדות המשקל שנדונו בפני בית המשפט קמא.

רקע עובדתי וכתב האישום בחלקיו הרלוונטיים

2. המערער שבפנינו, עודד גולן (להלן: גולן או המערער), הוא אספן עתיקות מזה עשרות שנים. ביום 29.12.2004 הוגש נגדו (יחד עם ארבעה נאשמים נוספים) כתב אישום המונה שמונה-עשר אישומים, שהתייחס למסכת נרחבת של עבירות הקשורות בפעילות בתחום העתיקות – זיוף עתיקות ומכירתן או ניסיונות למכירתן; סחר בעתיקות ללא היתר, החזקת רכוש החשוד כגנוב, וכן עבירות "נלוות" של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 482/04, השופט א' פרקש).

3. מלכתחילה, כתב האישום שהוגש בפרשה זו כלל אישומים רבים יותר מאלה שהגיעו בסופו של דבר לדיון בפנינו במסגרת הערעור. הנאשם המרכזי היה המערער, ולו יוחסו חמישה עשר אישומים. לנאשם 2, רוברט דויטש (להלן: דויטש), סוחר עתיקות מורשה מזה שנים רבות, יוחסו שישה אישומים, ארבעה מתוכם ביחד עם המערער. בכתב האישום המקורי נכללו תחילה גם שני נאשמים נוספים, שהם סוחרי עתיקות – רפאל בראון (בשני אישומים) ושלמה (מומי) כהן (באישום אחד), אך בסופו של דבר בוטלו האישומים נגדם. הנאשם האחרון, פאיז אל עמלה (להלן: פאיז), הואשם באישום אחד בלבד, יחד עם המערער. במסגרת הסדר טיעון שהושג בעניינו, תוקן כתב האישום על דרך של מחיקת אחת מהוראות החיקוק שיוחסו לו. הוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע וביום 11.7.2006 נגזר דינו.

4. בשלב זה, אין להידרש לכל פרטיו של ההליך שהתקיים בבית המשפט קמא, מאחר שהמערער זוכה מחלק גדול מן האישומים שיוחסו לו, וביניהם עבירות של זיוף עתיקות ומכירתן או ניסיונות למכירתן. אישומים אלה התייחסו בעיקרם לזיוף כתובות על גבי אבנים, כלים וממצאים על מנת שייחזו כממצאים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות מדעית או היסטורית.

5. בסופו של דבר, הורשע המערער רק בשלושה אישומים. מאחר שהמדינה חזרה בה מכוונתה לערער על זיכויו של המערער מעבירות אחרות שיוחסו לו, מן הראוי להתמקד בתיאור העבירות שבהן הורשע בלבד– עבירות שיוחסו לו בגדרם של אישומים מספר 8, 17 ו-18.

6. אישום מספר 8 נסב על עסקה של מכירת פריטים לאספן העתיקות שלמה מוסאיוף (להלן: מוסאיוף) – חותם ו"בולות", שהן שרידי טיט שהוחתמו בו חותמות לסגירת מסמכים בעת העתיקה. מלכתחילה, המדינה ייחסה למערער גם את זיופם של החותם וחלק מן הבולות, ומכירתם של אלו המזויפים ביחד עם העתיקות המקוריות. בגין כך יוחסו תחילה למערער העבירות הבאות: זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 418 סיפא חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין); ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין בצירוף סעיף 25 לו); השמדת ראיה (עבירה לפי סעיף 242 לחוק העונשין); קשר לפשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין); סחר בעתיקות ללא היתר (עבירה לפי סעיפים 15 ו-37(ג) לחוק העתיקות) ומכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת (עבירה לפי סעיפים 21 ו-37(ג) לחוק העתיקות). באישום זה הואשם המערער ביחד עם פאיז, שלגביו נטען כי סייע למערער במכירת אותם פריטים. בהמשך, ביום 22.7.2010, בשלב הסיכומים, חזרה בה המדינה באופן חלקי מעמדתה המקורית והודיעה כי אינה מייחסת עוד למערער את העבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות (ביחס לבולות).

7. אישום מספר 17 נחלק לשלושה חלקים, אשר בכל אחד מהם יוחסה למערער עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב (עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין). החלק הראשון נסב על 266 פריטי עתיקות שהחזיק המערער במחסן ברמת גן; החלק השני נסב על מספר פריטים שמקורם מחפירות ארכיאולוגיות ושהמערער החזיק במחסן בתל אביב; החלק השלישי נסב על החזקת 3 פריטי עתיקות שהחזיק המערער בביתו בתל אביב.

8. אישום מספר 18 נסב על שתי עסקאות נוספות שבהן נמכרו עתיקות למוסאיוף – חותם עתיק ובולה ששימשה לכאורה בהקשר פיסקאלי (להלן: הבולה הפיסקאלית), בתיווך של המערער. בגדרו של אישום זה יוחסו לו שתי עבירות של סחר בעתיקות ללא היתר (כאמור, עבירה לפי עבירה לפי סעיפים 15 ו-37(ג) לחוק העתיקות), בשים לב לכך שאין למערער ואף לא היה לו מעולם רישיון לסחור בעתיקות.

9. הכרעת הדין בעניינו של המערער ניתנה ביום 14.3.2012. בהכרעת הדין המעמיקה, המקיפה 475 עמודים, זוכה המערער מחמת הספק ממרבית האישומים שיוחסו לו של זיוף העתיקות. עם זאת, הוא הורשע באישומים דלעיל, כמפורט להלן.

עמדת המדינה בבית המשפט קמא

10. אישוםמספר 8 – בגדרו של אישום זה הורשע המערער בסופו של דבר רק בעבירה של סחר בעתיקות ללא היתר, ועל כן יפורטו טענות המדינה רק בעניינה. המדינה טענה כי המערער אכן סחר בעתיקות, ללא היתר, בשים לב לכך שלפחות חלק מן הפריטים לא היו מזויפים. את יסוד הסחר ביקשה המדינה להוכיח על יסוד הודאתו של המערער בכך שמכר למוסאיוף את הבולות ואף קיבל עמלה בסך של 15,000 דולר בגין מכירתן. בכל הנוגע להיותן של הבולות "עתיקות" טענה המדינה שניתן להתבסס על תשובתו של המערער לאישום, שבה הכחיש את היותם של הפריטים מזויפים. בנוסף לכך, היא הפנתה לחוות דעתו של פרופסור יובל גורן (להלן: פרופסור גורן) בנושא הבולות שבה נקבע כי חמש בולות מתוך אותן בולות נמצאו "כאותנטיות ברמת סבירות גבוהה", דהיינו כמשויכות לתקופת בית ראשון.

11. אישום מספר 17 – המדינה טענה שהמערער עמד בקשר עם סוחרים לא מורשים רבים ועם מוכרי עתיקות מיהודה ושומרון ונהג לרכוש מהם גם עתיקות החשודות כגנובות. המדינה הוסיפה וטענה כי ברשותו של המערער נתפסו מסמכים ספורים בלבד הנוגעים לרכישה חוקית של עתיקות שונות, וכי העדרם של מסמכים המעידים על רכישה חוקית של העתיקות הנדונות מחזק את אשמתו בעבירה של החזקת נכס חשוד. עוד סמכה המדינה על האמור בסעיף 2 לחוק העתיקות, הקובע חזקת בעלות של המדינה לגבי עתיקות שנתגלו או שנמצאו בישראל לאחר תחילתו של החוק, ומטיל את הנטל להוכיח כי העתיקות נתגלו או נמצאו לפני תחילת החוק – על הטוען לכך. לטענת המדינה, המערער התבקש למסור הסברים באשר למקורן של העתיקות הנדונות ולא עשה כן, ועל כן לא הרים את הנטל להפריך את החזקה הקבועה בחוק. לשיטת המדינה, דין דומה חל גם לגבי עתיקות שמקורן באזור יהודה ושומרון (להלן גם: האזור). המדינה הצביעה גם על כך שפריטי העתיקות הנדונים הוחזקו על ידי המערער במחסן שאותו הסתיר מעיני רשות העתיקות וחוקרי המשטרה. המדינה טענה, בהתבסס על ע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' זביידה, פ"ד נח(4) 880 (2004) (להלן: עניין זביידה), כי אין צורך להוכיח את החשד לגבי כל פריט ופריט בנפרד, אלא מספיקה הוכחת "מסה קריטית" של נכסים החשודים כגנובים כדי להכתים בחשד את מכלול העתיקות שנתפסו.

12. אישום מספר 18 – בגדרו של אישום זה טענה המדינה כי המערער פעל כמי ש"סחר" בעתיקות בשני אירועים – בהתייחס למכירת חותם ולמכירת הבולה הפיסקאלית, שכל אחד מהם הוא עתיקה. המדינה הצביעה על כך שהמערער לא פעל כאספן ביחס לעסקאות אלה, בשים לב לעובדות הבאות: הוא עצמו הודה כי שימש בהן כמתווך; אחד הפריטים (החותם), ולא פריט שולי מהיבט המחיר, לא נועד להיות ולא היה באוסף העתיקות של המערער; וכל זאת על רקע פעילותו הענפה של המערער בשנים 2002-2001 בשיווק עתיקות שונות שפי שפורט באישומים אחרים. כמו כן, טענה המדינה כי יש להחיל על המערער את "חזקת הידיעה" הקבועה בסעיף 20 לחוק העתיקות: "סוחר עתיקות המציע למכירה חפץ כעתיקה, לא תישמע טענתו שלא ידע שהחפץ אינו עתיקה".

טענות ההגנה בבית המשפט קמא

13. להלן יובאו בקצרה טענותיו של המערער בבית המשפט קמא.

14. אישום מספר 8 – המערער טען שלא ניתן להרשיעו בעבירה של סחר בעתיקות, מאחר שלא הוכח במידה הנדרשת כי הפריטים נשוא האישום הם "עתיקה", כהגדרתה בחוק העתיקות. לשיטתו, הוא כפר לכל אורך ההליך בכך שזייף את הפריטים נשוא האישום. בעוד המדינה טענה באופן עקבי כי מרבית הבולות מזויפות והביאה ראיות לכך, ורק בסיכומיה הודיעה כי היא חוזרת בה מטענת הזיוף. בנסיבות אלה, כך נטען, לא ניתן לומר שעמידתו על כך שלא זייף את הבולות תיחשב כהודאה בהיותן "עתיקות", ולכן המדינה הייתה צריכה להוכיח זאת במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי.

15. אישום מספר 17 – המערער טען כי אף לא אחד מפריטי העתיקות המוחזקים בידו הוא גנוב, וכי המדינה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, לגבי כל אחד מהפריטים, כי הוא גנוב, ואף לא את הנטל להראות שהוא "עתיקה". ראשית, טען המערער כי המדינה לא הוכיחה כי כל אחד ואחד ממאות הפריטים מהווה "עתיקה", כהגדרתו של מונח זה בחוק העתיקות, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי; שנית, הוא טען כי כדי שתקום חזקת בעלות המדינה עליה להוכיח כי מקורם של הפריטים במדינת ישראל (להבדיל מאשר שטחי הרשות הפלסטינית) – גם זאת, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי; שלישית, נטען כי לא הוכח מיהו קרוב לוודאי הבעלים של אותן עתיקות. באופן יותר ספציפי, התבסס המערער על חוות דעת מומחה של עורך דין דניאל רייזנר לפיה אמנם נקודת המוצא בחוק הירדני היא כי העתיקות באזור שייכות למדינה, אולם כי החוק הירדני מכיר גם בסיטואציות של בעלות פרטית בעתיקות.

16. אישום מספר 18 – המערער הודה בכך שאין בידו רישיון למסחר בעתיקות, אך טען שלא סחר בעתיקות דרך קבע, אלא היה מעורב בשתי עסקאות בודדות כחלק מפעילותו האספנית. לטענת המערער, פרשנותו הנכונה של סעיף 15 לחוק העתיקות היא שרק מי שעיקר עיסוקו סחר בעתיקות חייב ברישיון לכך, ועל כן, מי שמדי פעם מוכר עתיקה, שלא במסגרת עיסוקו, אינו חייב ברישיון. טענה זו התבססה על דברי ההסבר להצעת חוק העתיקות בנוסחו הראשון (הצעת חוק העתיקות, התשל"ו-1976 (להלן: הצעת חוק העתיקות)), שלפיהם: "החוק המוצע בא להוסיף כי רשיון מסחר בעתיקות יינתן רק למי שעיקר עיסוקו בכך..." (ה"ח 1250, בעמ' 317). המערער, כך נטען, הוא אספן עתיקות מזה למעלה מ-40 שנה, בעל אוסף העתיקות הגדול ביותר בישראל, כך שגם אם תתקבל טענת המדינה כי מכר או תיווך במכירת 8 פריטי עתיקות, אין המדובר בעיסוק בסחר המחייב קבלת רישיון, אלא במכירה ספוראדית של פריטים ספורים במהלך שנים רבות. בנוסף לכך, נטען כי המדינה לא הוכיחה שהחותם שנמכר מהווה "עתיקה" כהגדרתה בחוק העתיקות. אשר לבולה הפיסקאלית, הפריט השני שנזכר, השיב המערער כי המדובר בתיאור מעורפל ויש צורך לפרט באיזו בולה מדובר ולמי נטען כי מכר אותה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

17. אישום מספר 8 – לנוכח חזרתה של המדינה מעמדתה המקורית שייחסה למערער את זיוף הבולות, הוא זוכה מהעבירה של קבלת דבר במרמה ביחס אליהן. כן זוכה המערער מעבירת הזיוף גם ביחס לחותם, לאחר שבית המשפט קמא קבע כי לא עלה בידי המדינה להוכיח כי החותם אכן היה מזויף או כי המערער או מי מטעמו זייף או ניסה לזייף אותו. יובהר, כי במועד הדיון החותם שוב לא היה ברשותו של המערער. המדינה ביקשה לייחס לו בשל כך את העבירה של השמדת ראייה. אולם, המערער זוכה גם מעבירה זו, לאחר שנקבע כי לא עלה בידי המדינה להוכיח כי השמיד את החותם (נוכח גרסתו כי החזיר את החותם לידי תושבי השטחים שמהם קיבל אותו). בסופו של דבר, הורשע המערער במסגרת אישום זה בעבירה של סחר בעתיקות ללא היתר. בית המשפט קמא קבע כי בכתב האישום צוין כי חלק מן הפריטים (ה"בולות") היו אמיתיים, מבלי לפרט את מספרם, כך שלא ניתן לקבל את טענתו של המערער במלואה, לפיה המדינה טענה כי כל הבולות מזוייפות. בהמשך, קבע בית המשפט קמא שהמערער עצמו הודה במסגרת תשובתו לכתב האישום כי הבולות אמיתיות. בית המשפט קמא סבר כי על בסיס זה ניתן לקבוע שהמערער לא חלק על היותן של הבולות עתיקות, וקבע כי יש לראות בכך עובדה מוכחת שהמדינה אינה חייבת בהוכחתה (לפי סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי)). בנסיבות אלה, הוא נמנע מלבסס את הקביעה בדבר עתיקותן של הבולות על ראיות. הוא ציין כי "אין כל רבותא בחוות דעתו של פרופ' גורן לעניין זה", ואף והוסיף אך "למעלה מן הצורך" כי "גם דויטש העיד ביחס לאותנטיות של הבולות כולן".

18. אישום מספר 17 – תחילה, דחה בית המשפט קמא את הטענה שהמדינה נדרשה להוכיח שמדובר ב"עתיקות" לנוכח תשובת המערער לכתב האישום. גם בהקשר זה, בית המשפט קמא התבסס על כך שמדובר בעובדות אשר הנאשם מודה כי אינן טעונות הוכחה. בית המשפט קמא עמד על כך שהמערער הודה בתשובתו לאישום כי הוא מחזיק באוספו פריטי עתיקות, ושהוא לא טען כי יש להבחין בין הפריטים מושא האישום, אשר אין חולק שהם חלק מאוספו, לבין יתר ה"עתיקות" שבאוספו. כל שהוא טען בתשובתו היה שכל העתיקות באוסף אינן גנובות, ומכך השתמע כי הוא מודה שאף הפריטים שנכללו בכתב האישום הם עתיקות. עוד קבע בית המשפט קמא כי מאחר שהמערער הוא אספן עתיקות מוכר וידוע, אין חולק כי עוסק הוא באיסוף "עתיקות". על כן, נדחתה הטענה כי על המדינה היה להוכיח באמצעות חוות דעת, לגבי כל פריט ופריט, כי המדובר ב"עתיקה".

19. בכל הנוגע לשאלה של קיום "חשד סביר" כי הנכסים גנובים, בית המשפט קמא בחן שתי טענות – הטענה שהחזקת הפריטים במחסן ברמת-גן מחוץ לביתו של המערער מלמדת על כך שקינן בליבו "חשד סביר" לכך שנם גנובים, והטענה שחשד זה התגבש בשל כך שרכש את הפריטים "ישירות מהשטח", ממי שאינם סוחרים מורשים.

20. בכל הנוגע לקו הטיעון הראשון, בית המשפט קמא השתכנע, בסופו של דבר, מהסבריו של המערער כי החזיק את הפריטים במחסן מטעמים אחרים, ובראשם החשש לכך שייפגעו במסגרת התקפת טילים (וזאת, במציאות של ערב מלחמת המפרץ השנייה).

21. בכל הנוגע לקו הטיעון השני, בית המשפט קמא קיבל את עדותו של המערער לפיה רכש את מרבית העתיקות מסוחרי עתיקות מורשים, בעיקר בעיר העתיקה בירושלים, וכי רק במקרים בודדים וספורים רכש עתיקות מסוחרים לא מורשים באזור יהודה ושומרון. נקבע כי גרסתו של המערער בנושא זה היתה עקבית החל מחקירתו במשטרה, עובר בעדותו הראשית וכלה בחקירתו הנגדית. תמיכה לגרסתו נמצאה גם בדבריהם של סוחרי העתיקות שהעידו במשפט. בית המשפט קמא אמנם מתח ביקורת על כך שאין ברשותו של המערער קבלות או אסמכתאות אחרות בכל הנוגע לרכישת העתיקות, או למצער רישום מסודר בנושא. הוא הבהיר כי החוק אמנם לא חייב אספן עתיקות לערוך רשימה של העתיקות או לשמור אסמכתאות על רכישתן, אך העדרן מקשה על ההוכחה כי נרכשו כדין. עם זאת, בסופו של דבר, קבע בית המשפט קמא כי על אף העדרן של קבלות לרכישת העתיקות, יש לקבוע כממצא כי את מרבית העתיקות רכש המערער מסוחרי עתיקות מורשים, וכן קבע כי רכישת עתיקות מסוחרי עתיקות מורשים מבטלת את קיומו של "חשד סביר" להיותן גנובות, ככל שאכן מתעורר חשד כזה. עוד קבע בית המשפט קמא כי הראיות והעדויות המצביעות על כך שהמערער רכש עתיקות מכפריים באזור יהודה ושומרון אינן מספיקות כדי להקים "חשד סביר" להיותן של כל העתיקות דנן גנובות. לגישתו של בית המשפט קמא, הראיות עליהן סומכת המדינה מצביעות לכל היותר על פריטי עתיקות ספורים ובודדים שלגביהם יש חשד קונקרטי כי הם גנובים, אותם פריטים בודדים שהמערער הודה כי רכש ישירות מ"השטח". לגבי פריטים אלו נקבע כי יועבר הנטל למערער להוכיח כי רכש את ההחזקה בהם כדין. עם זאת, בית המשפט עמד על כך כי פריטים אלו הם חלק קטן בלבד מבין 266 העתיקות שבאישום דנן, ועל כן לא ניתן לומר כי נוצרה "מסה קריטית" מספקת של עתיקות חשודות שיהא בה כדי להכתים בחשד סביר את כל 266 העתיקות המפורטות באישום.

22. בכל הנוגע לאותן עתיקות שנרכשו "מן השטח" של אזור יהודה ושומרון, קבע בית המשפט קמא כי הכלל המשפטי הבסיסי הוא בעלות המדינה בעתיקות אלו. בית המשפט קמא קבע כי חרף קיומם של חריגים לכלל הבסיסי, רכישת עתיקות מאנשים שאינם מחזיקים באישור כלשהו לגבי בעלותם בעתיקות ואף אין ברשותם רישיון לסחור בעתיקות, מקימה, ולמצער צריכה להקים, חשד סביר להיותה של העתיקה בבעלות המדינה, ומכאן גם חשד סביר להיותה גנובה. לא כל שכן אלה הם פני הדברים, כך נטען, כאשר העסקה מתבצעת ללא כל תיעוד או מסמכים. בסופו של דבר, קבע בית המשפט קמא ביחס לאישום זה כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, לפי סעיף 413 לחוק העונשין, להוכיח כי רכש את ההחזקה בפריטים אלו כדין, קרי, ביושר ובתום-לב. עוד נקבע כי משעה שנאשם עוצם את עיניו בפני אפשרות ממשית כי הנכס חשוד כגנוב, עשוי הדבר לסתור את טענתו כי רכש את הנכס בתום-לב. אשר על כן, המערער הורשע בסעיף אישום זה בעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב, אך ורק לגבי פריטי עתיקות "בודדים" שרכש על פי הודאתו, ישירות "מהשטח".

23. אישום מספר 18 – בית המשפט קמא קיבל את עמדת המדינה באשר לפרשנותה של עבירה זו, והרשיע את המערער בכל הנוגע לעסקה של מכירת החותם. בכל הנוגע לבולה הפיסקאלית זוכה המערער מחמת התיישנות. בית המשפט קמא קבע כי פעולתו של המערער כמתווך בין מוכר החותם לבין הרוכש מוסאיוף הייתה למעשה מכירה של החותם למוסאיוף, ועל כן צריכה להיחשב כפעולה של סחר, על פי ההגדרה הסבירה והמקובלת של מילה זו (כמו גם על פי ההגדרה המילונית שלה). בית המשפט קמא קבע כי קניה ומכירה, מקח וממכר, משא ומתן, תיווך וכיוצא באלה פעולות מהוות "סחר", ולפיכך ניתן לומר על אדם המבצע פעולה מפעולות אלה כי הוא מבצע פעולה של "לסחור". הוא הדגיש כי אף כאשר אדם נוקט בפעולות ספורות וספוראדיות, שאינן חלק ממהלך עיסוקו הרגיל, אין בכך כדי לגרוע מהגדרתו כמי שמבצע פעולה של "סחר", לצורך חוק העתיקות. חיזוק נוסף לפרשנות זו מצא בית המשפט קמא בדברי ההסבר להצעת חוק העתיקות המקורי, ובשינויים שבין הצעת החוק לבין החוק בנוסחו המקורי. באשר לכך שהחותם הוא "עתיקה" קבע בית המשפט קמא שניתן לייחס למערער ידיעה זו בהיותו "סוחר עתיקות", גם אם אינו סוחר עתיקות מורשה. בית המשפט קמא הוסיף כי מסקנה זו מתבקשת גם מהשכל הישר ומניסיון החיים, שהרי אספן עתיקות, ולא כל שכן כזה המעיד על עצמו שהינו אספן העתיקות הגדול בישראל, מוחזק כמי שיודע אם עוסק הוא בעתיקות אם לאו, ואם פריט בו הוא סוחר מהווה עתיקה אם לאו. בהמשך לכך, נקבע כי המערער לא הרים את הנטל לסתור את החזקה, בין זו הקבועה בחוק העתיקות ובין זו המתחייבת מניסיון החיים ומהשכל הישר, ברמה ההוכחה הנדרשת; ואף בדבריו בבית המשפט התייחס לחותם שמכר כאל עתיקה.

24. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענת המערער בדבר אכיפה בררנית באי העמדתו לדין של מוסאיוף באשמת החזקת רכוש חשוד כגנוב, לאחר שקבע כי זו נטענה כטענה בעלמא וללא כל הוכחה וביסוס כדבעי.

גזר דינו של בית המשפט קמא

25. לאחר שהרשיע את המערער באישומים דלעיל, פרס בית המשפט קמא את השיקולים המנחים לצורך גזירת דינו. בפתח דבריו, ציין בית המשפט קמא כי שוד העתיקות בארץ ישראל הפך למכת מדינה, הפוגע באתרים שונים הפזורים ברחבי ארץ ישראל וביכולת התיעוד של ההיסטוריה של עם ישראל בארצו על ידי המומחים השונים. בהקשר זה, צוין כי לבית המשפט תפקיד חשוב במניעת שוד העתיקות על דרך קביעת רף ענישה גבוה לכל הגורמים מעורבים בדבר.

26. בהתייחס לטענתו של המערער לפיה לא הוגשו עד היום כתבי אישום בגין חשד להחזקת רכוש חשוד כגנוב ביחס לעתיקות, קבע בית המשפט קמא כי אין בטענה זו כדי לפטור את המערער, וכי "אכן הגיע הזמן" לנקוט בגישה של הגשת כתבי אישום הכוללים עבירה על סעיף 413 לחוק העונשין.

27. במסגרת מכלול השיקולים התייחס בית המשפט לנסיבות הבאות: למערער אין עבר פלילי; המערער שהה במעצר למעלה מחודש ימים ובנוסף במעצר בית מלא וחלקי במשך שנתיים נוספות; התמשכות ההליך, שנגרמה בגין העדים הרבים שהעידו. עוד הדגיש בית המשפט קמא, כשיקול לחומרא, את העובדה שהמערער סחר בעתיקות, כלומר שמטרה כלכלית עמדה נגד עיניו. בסיכומו של דבר, גזר בית המשפט קמא על המערער את העונשים הבאים: 30 ימי מאסר, בניכוי ימי מעצרו (כך שלמעשה לא נותר למערער עונש מאסר לריצוי בפועל); 60 ימים של מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מהיום על אחת מהעבירות בהן הורשע; קנס בסך של 30,000 שקל או מאסר למשך 30 ימים.

הערעור

28. הערעור שבפנינו מכוון הן כנגד הכרעת הדין (בכל הנוגע לאישומים שבהם הורשע המערער) והן כנגד גזר הדין.

29. אישום מספר 8 – בעניין זה טוען המערער כי היה על המדינה להוכיח שהפריטים הנדונים באישום זה אכן היו "עתיקות", כהגדרתו של המונח בחוק העתיקות, ובמיוחד שעה שהמדינה עצמה טענה תחילה כי הפריטים שנזכרו באישום הם זיופים. לשיטתו, לא ניתן היה להסתפק בדבריו שלו, במסגרת תשובתו לכתב האישום, לפיהם מדובר ב"עתיקות". הוא גם הצביע על כך שדבריו אלו לא שימשו בסיס לזיכויו מעבירות הזיוף בהן הואשם, וציין כי גם המדינה עצמה טענה שלא ניתן להסתמך על חוות דעתו של המערער ועל הערכותיו ביחס למקוריותן של עתיקות, ושיש להכריע בשאלת מקוריותן של עתיקות רק באמצעות מומחים.

30. אישום מספר 17 – גם בנוגע לאישום זה טוען המערער כי המדינה לא הרימה את נטל ההוכחה לכך שהחפצים נשוא האישום הינם "עתיקות". המערער טוען, כי הכרעת הדין בעניינו התבססה על כך שהודה בתשובתו לכתב האישום בעובדה שבאוסף העתיקות נמצאים פריטי עתיקות ועל כך שלא טען כי יש להבחין בין 266 העתיקות לעתיקות אחרות באוסף שלו. בהמשך לכך, הוא טוען כי עמדתו וחוות דעתו האישית ביחס ל"קדמוניות" החפצים אינה מעלה או מורידה דבר מחובת המדינה להוכיח את היות החפצים עתיקות, כנדרש במשפט פלילי.

31. המערער מוסיף וטוען, כי באין הוכחה לכך שמוצאן של העתיקות הוא בישראל אזי אין הוכחה לבעלות המדינה בעתיקות, ובשל כך אין בסיס ל"חשד סביר" להיות העתיקות חשודות כגנובות, כך שלא מתקיימים יסודות העבירה הקבועה בסעיף 413 לחוק העונשין. על כך הוסיף המערער והעלה טענות נוספות בהקשר זה המתייחסות לפרשנותו של החוק הירדני. לטענתו, טעה בית המשפט קמא כשפסק שיש לקבוע שעתיקות המתגלות באזור יהודה ושומרון או בשטחי הרשות הפלסטינית מעוררות חשד להיותן עתיקות גנובות, תוך התעלמות מהחריגים בחוק הירדני המהווים את מרבית המקרים בהם מתגלים עתיקות ביהודה ושומרון, שאינם מעניקים בעלות אוטומטית לריבון בעתיקות. לשיטתו, טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי רכישת עתיקות שמקורן מחוץ לישראל, ישירות "מהשטח" (מאנשים שאין בידם אישור לגבי בעלותם בעתיקות), צריכה להקים חשד סביר להיותה של העתיקה בבעלות המדינה, ולפיכך להיותה "גנובה".

32. אישום מספר 18 - ביחס לאישום זה טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא בכך שהרשיעו על פי "הודאתו" לכאורה בכך שהפריטים האמורים הם "עתיקות". בדומה לטענות בנוגע לאישום מספר 17, טוען המערער כי המדינה לא המציאה חוות דעת מקצועית על פיה החפצים נשוא האישומים הינן עתיקות במשמעות המושג בחוק. עוד טוען המערער, כי בנסיבות העניין הוא לא היה זקוק לרישיון, כיוון שהוא אספן בלבד ועיסוקו המרכזי איננו ממכר עתיקות. לשיטתו, מעשה תיווך אקראי, באירוע בודד, איננו נופל לגדר "סחר" בלתי חוקי בעתיקות לצורך הרשעה בפלילים.

33. באופן כללי יותר, המערער חזר והעלה את טענת האכיפה הבררנית, בעיקר בהשוואה למוסאיוף (שכנגדו לא הוגש כתב אישום) ולפאיז. הוא הוסיף בעניין זה כי לא ידוע לו על אף אספן אחר שהועמד לדין בגין רכישת עתיקות מהשטחים, ומטעמים אלו, סבור הוא כי יש לזכותו.

34. בכל הנוגע לגזר הדין, טוען המערער כי בית המשפט קמא התעלם מנסיבות רבות, אשר לטענתו, מהוות שיקול מכריע להקלה בגזר דינו – העובדה שהורשע בחלק קטן מאוד מהאישומים בהם הואשם; התרחשותם של האירועים נשוא האישומים לפני למעלה מעשר שנים; הימשכותם של ההליכים המשפטיים מאז; העובדה שניתן להניח כי לולא נכללו בכתב האישום העבירות שמהן זוכה בסופו של דבר לא היה מוגש נגדו כתב אישום כלל וכלל, כפי שניתן ללמוד מן הניסיון במקרים דומים; וכן נסיבותיו האישיות (היותו אדם כבן ששים, ללא עבר פלילי שהינו אספן עתיקות ידוע ובעל מעמד מקצועי בעולם העתיקות). אשר על כן, הוא מבקש להימנע מהרשעתו, בכפוף להתחייבותו להימנע מעבירות דומות.

התשובה לערעור

35. המדינה ביקשה לדחות את כלל טענותיו של המערער, תוך התמקדות בהיבטים העקרוניים של הכרעת הדין.

36. אישום מספר 8 – לטענת המדינה, ניתן להסתמך על תשובתו של המערער לאישום שבה הודה בכך שהבולות הן "אמיתיות" וממילא המדינה לא הייתה צריכה להביא ראיות בעניין זה לאחר שהמערער הודה בו. המדינה מבקשת לאבחן את המקרה מן האישומים שביחס אליהם הביאה חוות דעת מומחה לשם הוכחת טענתה כי הפריטים הם "עתיקות", ומסבירה שבגדרם של אותם אישומים טען המערער במפורש כי הפריטים שנתפסו אינם עתיקות. למעלה מן הצורך, מוסיפה המדינה כי חוות דעתו של הארכיאולוג פרופסור יובל גורן, אשר העיד במשפט כעד מומחה, מוכיחה את "עתיקותן" של חמש מתוך שש הבולות.

37. אישום מספר 17 – בנוגע לעבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב, סומכת המדינה את ידיה על פסיקתו של בית המשפט קמא לפיה רכישת עתיקות ישירות "מהשטח", מאנשים שאינם בעלי רישיון לסחר בעתיקות, מעוררת או לפחות צריכה הייתה לעורר בליבו של אדם מן הישוב חשד סביר כי העתיקות הגיעו למוכר בנסיבות שאינן חוקיות (פסקה 1215 להכרעת הדין). בהקשר זה, היא מוסיפה ומצביע על כך שהמערער עצמו העיד כי לא טרח לברר את מקורם של הפריטים אותם רכש באזור יהודה ושומרון. עוד דוחה את המדינה את טענותיו של המערער בנוגע לפרשנותו של חוק העתיקות הירדני, וטוענת כי לפי עדותו של המומחה מטעם המערער, אף בהתקיים אחד מהחריגים לכלל המורה על בעלות המדינה בעתיקות המוצא אותן חייב לקבל אישור בכתב מאת הרשויות על מנת להשאירן ברשותו. על כן, כך נטען, בהעדר תיעוד כתוב לא ניתן להסיק כי העתיקה הושגה באופן חוקי.

38. אישום מספר 18 – כמו ביחס לאישום מספר 8, גם כאן טוענת המדינה כי נוכח תשובתו של המערער לאישום בבית המשפט קמא לא היה על המדינה להביא חוות דעת מטעמה, כפי שקבע בית המשפט קמא. ביחס ליסוד העובדתי של עבירת ה"סחר", בכל הנוגע למכירת החותם והבולות, סבורה המדינה כי אין לקבל את פרשנותו של המערער לפיה "פעולות תיווך אקראיות" אינן עוברות על האיסור של "לא יסחר אדם בעתיקות" כקביעתו בסעיף 15 לחוק העתיקות. לשיטתה, צדק בית המשפט קמא בקובעו שכוונת המחוקק הייתה לחייב כי כל פעולה של מסחר בעתיקות תיעשה על-פי רישיון לסחר בעתיקות, ושהאיסור איננו מוגבל רק למי שעיקר עיסוקו הוא מסחר בעתיקות. בהקשר זה, באת-כוח המדינה ציינה כי ברוב מדינות העולם חל איסור כללי על סחר בעתיקות, בשל ראייתן כמשאב לאומי, ומגמה זו עומדת אף בבסיסו של חוק העתיקות. לשיטתה, קבלת הפרשנות לה טען המערער תרוקן מתוכן את תכלית החקיקה.

39. לבסוף, דוחה המדינה גם את טענות המערער בעניין אכיפה בררנית, בציינה שהן לא נטענו בפני בית המשפט קמא. על כן, כך נטען, לא הונחה להן תשתית עובדתית, וממילא הן אינן יכולות להישמע אף בערעור. באופן ספציפי יותר, המדינה דוחה גם את פרטיה של טענת האכיפה הבררנית ככל שזו התבססה על השוואה למוסאיוף ולפאיז. בהקשר זה, צוין כי אף פאיז הועמד לדין, וכי אי-העמדתו לדין של מוסאיוף קשורה במעמדו כמתלונן, כמו גם בהסדרים שונים שנעשו עמו בכל הנוגע להשבתן של עתיקות מן האוסף שלו לישראל.

הכרעה

40. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות שבפנינו הגעתי לכלל דעה כי דין הערעור להידחות, כמפורט להלן.

41. בפתח הדברים, ראוי להציג את השאלות המשפטיות שיש להכריע בהן בכל הנוגע להתקיימות יסודותיהן של העבירות שבהן הורשע המערער: א. האם הוכח כי הפריטים שהמערער היה מעורב במכירתם או בהחזקתם היו "עתיקות"? (שאלה שמתעוררת, למעשה, לצורך כלל האישומים); ב. האם היה צריך להיות למערער "חשד סביר" שהפריטים שרכש מפלסטינאים שמצאו או קנו אותם בשטחי הרשות הפלסטינית ואינם סוחרי עתיקות מורשים הם גנובים? (שאלה שמתעוררת לצורך הכרעה באישום מספר 17); ג. האם "סחר" בעתיקות כולל גם פעולות בודדות של אספן עתיקות? (שאלה שמתעוררת לצורך הכרעה באישומים מספר 8 ו-18).

42. בהמשך לכך, ועל-פי הצורך, ייבחנו טענות המערער בדבר "אכיפה בררנית", הטענות בדבר הימנעות מהרשעה והטענות בדבר הענישה הראויה.

שאלה ראשונה: מתי נדרשת התביעה להוכיח שפריט הוא "עתיקה" לצורך העבירה של סחר בעתיקות ללא היתר

43. טענתו של המערער בהקשר זה הייתה, כאמור, שכדי להאשימו בעבירה של סחר בעתיקות ללא היתר (בגדרם של אישומים מספר 8 ו-18) או החזקת עתיקות החשודות כגנובות (בגדרו של אישום מספר 17), היה על המדינה להקדים ולהוכיח כי אכן מדובר ב"עתיקות", לגבי כל פריט ופריט. מנגד, כפי שכבר צוין לעיל, המדינה טענה שאינה נדרשת להוכיח עובדה זו לנוכח תשובתו של המערער לאישומים.

44. על מנת לדון בטענה זו, אקדים ואעמוד על המסגרת הנורמטיבית-דיונית שעניינה הודאות נאשם במסגרת תשובתו לכתב האישום. על בסיס זה, נוסיף ונבחן באופן ספציפי, לגבי כל אחד מהאישומים בנפרד, האם אכן ניתן ללמוד מתשובתו של המערער לכתב האישום, כי הודה בדבר היותם של הפריטים האמורים בכל אחד ואחד מן האישומים "עתיקות". כידוע, בהקשרו של סדר הדין הפלילי, לא ניתן להתבסס על ההנחה שעובדה אשר אינה מוכחשת במפורש במסגרת תשובתו לכתב האישום מתפרשת כמוסכמת עליו (להבדיל מן העיקרון הנוהג בסדר הדין האזרחי. ראו: תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)).

45. בעיקרו של דבר, כפי שציין גם בית המשפט קמא, ההסדר שבגדרו יש לדון בטענה הוא סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי, המורה כי "עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה או שהנאשם חזר בו מן ההודיה לפי סעיף 153". התכלית העומדת בבסיסו של סעיף זה היא בעיקרו של דבר דיונית, להבדיל מראייתית: תשובתו של הנאשם לכתב האישום תוחמת את מסגרת הדיון. אין לצפות מן המדינה שתוכיח עניינים אשר הנאשם מודה בהם. עניין זה אינו יעיל מבחינה דיונית, וממילא מהווה בזבוז של משאבים ציבוריים יקרים (ראו גם: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני 1366 (2009) (להלן: קדמי); גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי כרך ב 630-629 (2011) (להלן: הלוי)). חשוב כמובן להדגיש: תגובתו של נאשם מתבקשת ביחס לעובדות שבכתב האישום ולא להיבטים המשפטיים שלהן, ולפיכך הודאה במסגרת מענה לכתב האישום איננה הודאה באשמה כי אם בעובדות בלבד (ראו למשל: מ"ח 4753/04 ברק נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.7.2004). ראו גם: קדמי, בעמ' 1364).

46. בעיקרו של דבר, בהתחשב בחשיבותה של התשובה ובהשפעתה על המשפט כולו, מן הראוי שלא לקרוא אל תוכה יותר ממה שנאמר בה בלשון ברורה ומפורשת, ואם נותר דבר בספק – רצוי להבהירו (ראו: קדמי, בעמ' 1365). עם זאת, כבר נקבע כי המשמעות שתינתן למילות התשובה איננה מצומצמת בהכרח ללשונה, במובן זה שאת משמעות המענה יש להבין על רקע העובדות המיוחסות לנאשם בכתב האישום ולא במנותק מהן. המבחן שנקבע לעניין זה הוא מבחן מהותי, היינו האם בהשיבו יכול היה הנאשם לדעת בבירור במה הוא מואשם (ראו למשל: ע"פ 1292/90 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 573 (1991) (להלן: עניין מאיר); ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה רמג (11.5.2011)). ככלל, אני סבורה כי במקרים שבהם תשובתו של נאשם לכתב אישום איננה ברורה או חד-משמעית דיה, על בית המשפט להציג לנאשם שאלות הבהרה באשר לתוכן דבריו (בהתאם להוראות סעיף 152(א) לחוק סדר הדין הפלילי. ראו גם: ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (2.3.2006)).

47. עקרונות אלה מחייבים הבהרה נוספת, בכל הנוגע למצבים שבהם כתב האישום כולל עובדה "מיוחדת", כלומר עובדה שאישורה חייב להיות מושתת על ידע נוסף או מומחיות (כדוגמת זיהויו של חומר מסוים כסם מסוכן – עובדה שמחייבת לכאורה בדיקת מעבדה). בעיקרו של דבר, גם על הודאה בעובדות מעין אלה חלים אותם עקרונות. הטעם לכך הוא שתכליתו של סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי היא, כאמור, דיונית ולא ראייתית. היא מיועדת לתחום את מסגרת הדיון ולקבוע אלו עובדות שנויות במחלוקת, על מנת להקל על ניהולו של ההליך ולהחישו. מטעם זה, יש אף הרואים בהודאתו של הנאשם במסגרת תשובתו לכתב האישום טענה דיונית שאינה טעונה הוכחה, ולא ראייה (ראו: הלוי, בעמ' 630). משהודה נאשם בעובדה מסוימת במסגרת התשובה לכתב האישום, רואים את העובדה האמורה ככזו שאינה דורשת הוכחה נוספת. זאת, על יסוד הסכמתו של הנאשם לצמצום המחלוקת, ולא רק בשל המהימנות המיוחסת לדבריו.

48. בהתאם למוסבר, ככל שהמערער הודה במסגרת תשובתו לכתב האישום בכך שפריטים מסוימים הם "עתיקות" וככל שבית המשפט בחר שלא לדחות תשובה זו, הרי שיש לראות בה הודאה מחייבת וניתן לסמוך עליה במובן זה שהיא פוטרת את התביעה מהוכחת העובדות שאליהן היא מתייחסת. משקלה של ההודאה אינו מבוסס על מומחיות נטענת של המערער, אלא על הסכמתו לתחימת מסגרת הדיון. זאת, להבדיל מעדות אשר הסתמכות עליה מחייבת הערכה של מהימנות ומשקל. השאלה הנותרת היא רק אם אמנם המערער הודה בכך שהפריטים נשוא האישומים הם עתיקות. שאלה זו יש לבחון ביחס לכל תשובה שניתנה בנוגע לאישום בנפרד. כך – בדיעבד. במבט הצופה פני עתיד, דומה שראוי כי בכתב אישום הנוגע לעתיקות המדינה תוודא כדבעי האם הוכיחה יסוד עובדתי זה כנדרש ביחס לכל אחד ואחד מן האישומים. אכן, הצורך להוכיח כי הפריטים שבהם עוסק כתב האישום הם "עתיקות" מהווה מעמסה. אולם, זוהי מעמסה הכרחית מאחר שהיא מתייחסת לשאלה הנמצאת בליבתו של כתב האישום. נפנה אפוא ליישום עקרונות אלה במקרה שבפנינו.

49. אישום מספר 8 – עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מלמד כי בתשובה לאישום 8, שבו יוחסו למערער מלכתחילה לא רק עבירות של סחר בעתיקות אלא גם, ולמעשה בעיקר, עבירות של זיוף, הוא טען בתשובתו רק זאת: "כפי שהבין הנאשם לעניין הבולות – הכל היה אמיתי" (עמוד 432 לפרוטוקול, מיום 11.12.2005). בית המשפט קמא סבר שדברים אלה מהווים הודאה ב"עתיקות" הפריטים. דעתי שונה. ראשית, בחינת הדברים מעלה כי אמירה זו מתייחסת, בעיקרו של דבר, ליסוד הנפשי של המערער, וגם זאת באופן מסויג. לעומת זאת, בענייננו, נדרשה הוכחת היסוד העובדתי של היות הבולות "עתיקות" כמשמעו של מונח זה בסעיף 1 לחוק העתיקות (כלומר, "נכס, בין תלוש ובין מחובר, שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה הכללית..."). שנית , יש לבחון את תשובתו של המערער באספקלריה של מכלול הדברים שיוחסו לו בגדרו של האישום הספציפי. כפי שציינתי, בכתב האישום המקורי יוחסו למערער באישום זה מעשי זיוף (ועבירות נוספות הקשורות לזיוף הנטען, כגון קבלת דבר מה במרמה). בנסיבות אלה, אני סבורה כי את התשובה האמורה של המערער לכתב האישום יש להבין כמתייחסת למעשי הזיוף והמרמה. מסקנה זו מתחזקת לאור חלקים אחרים בתשובת המערער לאישום, לפיהם הוא "לא תכנן לזייף, לא זייף ולא מרח שום חומרים על הבולות". במקרה זה, סבורה אני כי אי-הבהירות בתשובת הנאשם צריכה לפעול לטובתו. אשר על כן, אני מוצאת לקבל את טענתו של המערער לפיה הוא לא הודה בעובדה כי הבולות היו "עתיקות", ועל כן היה על המדינה להוכיח עובדה זו, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. התייחסותו של דויטש לכך בעדותו לא יכלה להיחשב מספקת בהקשר זה. אולם, בנסיבות העניין ניתן לומר שהמדינה אמנם הניחה תשתית להרשעתו של המערער באמצעות חוות דעתו של פרופסור גורן. התביעה הגישה לבית המשפט את חוות דעת המומחה של פרופסור גורן, אשר בה נקבע, כאמור, כי חמש בולות מתוך המדגם שנבדק נמצאו "כאותנטיות ברמת סבירות גבוהה", היינו מיוחסות לתקופת בית ראשון, כפי שנכתב בפתחה של חוות הדעת. פרופסור גורן אף נחקר על חוות דעתו בבית המשפט קמא (עמודים 1148-1138 לפרוטוקול מיום 16.1.2007), וחזר על עיקרי חוות דעתו. אכן, בית המשפט קמא לא הסתמך בפסק דינו לחוות הדעת, וממילא לא קבע ממצאים לגבי מהימנותה או משקלה. כידוע, הכלל הוא, כי בעיקרון שאלת המהימנות מופקדת כל כולה בידיה של הערכאה הדיונית, המתרשמת מן העדים והראיות ישירות באופן בלתי אמצעי (ראו למשל: ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(6) 102 (2001). ראו גם: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1917-1916 (2009)). אולם, בנסיבות העניין, אין מניעה להסתמך על חוות הדעת שנמצאת גם בפנינו, מה גם שבכל הנוגע להערכת חוות דעת מסוג זה יש חשיבות פחותה לבחינת סימני האמת העולים מן העדות באולם בית המשפט עצמו. זוהי חוות דעת מקצועית ומבוססת, שפרופסור גורן נחקר עליה, ולא למותר לציין שהיא אף לא עורערה באמצעות הגשת חוות דעת נוגדת.

50. אישום מספר 17 – בתשובתו של המערער לכתב האישום בנוגע לסעיף זה הוא טען כך: "זה נכון שהוא החזיק פרטי עתיקות, הרבה יותר מ-266. זה נכון שהנאשם החזיק ומחזיק בעתיקות שונות. אף אחת מהן לא גנובה" (עמוד 436 לפרוטוקול, מיום 11.12.2005). לא ניתן לחלוק על כך שבתשובה זו הודה המערער פעמיים כי הפריטים הנזכרים במסגרת האישום הם עתיקות. כאמור, תשובה לאישום איננה ניתנת בחלל הריק, אלא ביחס לאישום מסוים, והמערער אינו יכול להיבנות כעת מן הטענה שכוונתו הייתה להחזקת עתיקות "באופן כללי". ניתן וצריך להבין את דבריו כמתייחסים לעתיקות הנזכרות בסעיף האישום שאליו כוונו דבריו.

51. אישום מספר 18 – בתשובתו של המערער לכתב האישום בנוגע לסעיף זה, נטען כי "הנאשם מודה שהוא מכר למוסאיוף חותם תמורת הסכום של 23,000 דולר" וכי "הנאשם מודה שאין לו רישיון לסחור בה [בבולה הפיסקאלית – ד.ב.א.]" (עמוד 436 לפרוטוקול, מיום 11.12.2005). לכאורה, במבט ראשון, בחינת תשובתו של המערער, במנותק מן ההקשר, אינה נחזית ככוללת הודאה מפורשת בכך שהבולה היא "עתיקה". אולם, כפי שצוין לעיל, את התשובה יש לבחון ביחס לעובדות המפורטות באישום הרלוונטי. משציין הנאשם כי "אין לו רישיון לסחור בה", המשמעות המתבקשת של הדברים היא כי המערער מאשר שנדרש רישיון על מנת לסחור באותה בולה. הרישיון הנזכר בסעיף האישום הרלוונטי הוא רישיון לסחור בעתיקות, ועל כן, ניתן ללמוד כי המערער הודה למעשה כי מדובר בעתיקה. מסקנה זו מבוססת על הגישה שהותוותה בעניין מאיר, לפיה, כאמור, המשמעות הניתנת לתשובה לאישום נלמדת לא רק מלשונה, אלא רק על רקע העובדות המיוחסות לנאשם בכתב האישום.

52. ניתן אפוא לסכם נקודה זו ולקבוע כי בכל הנוגע לאישומים מספר 17 ו-18 לא נדרשה המדינה להוכיח את עובדת היותם של הפריטים הנזכרים בהם "עתיקות", נוכח הודאתו של המערער בעובדות אלו, בתשובתו לכתב האישום. לעומת זאת, לטעמי, בנוגע לאישום 8, לא ניתן לומר במידת הוודאות הנדרשת כי תשובתו של המערער עלתה כדי הודאה מפורשת בעובדה כי הפריטים הנזכרים בו "עתיקות", ולכן היה על המדינה להוכיח עובדה זו באופן פוזיטיבי ברמה הנדרשת במשפט פלילי. אולם, כאמור לעיל, אני סבורה שחוות הדעת של פרופסור גורן מהווה תשתית ראייתית מספקת להוכחתה של עובדה זו.

שאלה שנייה: מתי נוצר "חשד סביר" באשר לכך שחפצי עתיקות הם גנובים?

53. המערער טוען גם כי לא ניתן היה להרשיעו בהחזקת רכוש החשוד כגנוב אך על יסוד הקביעה שרכוש זה כולל פריטי עתיקות שנרכשו ממי שאינם סוחרי עתיקות מורשים. במילים אחרות, המערער טוען כי קנייתו של רכוש ממי שאינם סוחרי עתיקות מורשים, איננה מקימה חשד סביר להיותו של הנכס גנוב, במידה הנדרשת להוכחת העבירה.

54. כאמור, סעיף 413 לחוק העונשין, מגדיר את העבירה של "החזקת נכס חשוד" באופן הבא:

"המחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של בית משפט שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו – מאסר ששה חדשים"

על-פי ההלכה הפסוקה, עבירה זו מטילה אחריות בנסיבות שבהן קיים חשד סביר באשר לכך שהנכסים המוחזקים הם גנובים, ובכך קובעת יסוד נפשי מסוג רשלנות (ראו: ע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' זביידה, פ"ד נח(4) 880, 892 (2004) (להלן: עניין זביידה); יעקב קדמי הדין בפלילים חלק שני 825 (2005)).

55. את רכיב "החשד" ניתן להוכיח במגוון דרכים, כדוגמת נסיבות בלתי מקובלות הנוגעות לאופן העברת הרכוש אל הנאשם; טיבו ומהותו של הרכוש; המקום שבו הועבר הנכס לחזקת הנאשם אינו מקום שבו נוהגים למוכרו; התנהגותו של הנאשם בעת החיפוש או המעצר ועוד (ראו: עניין זביידה, בעמ' 892). נקל להיווכח, כי נסיבות מסוג זה אכן התקיימו בעניינו של המערער. לכן, אני שותפה לדעתו של בית המשפט קמא כי רכישת עתיקות במישרין "מהשטח" – דהיינו, מאנשים שאינם בעלי רישיון לסחר בעתיקות – מעוררת או צריכה הייתה לעורר בליבו של אדם מן היישוב חשד סביר כי העתיקות הגיעו למוכר בנסיבות שאינן חוקיות.

56. למעלה מן הצורך, ניתן להוסיף, כי אפילו הייתה מתקבלת גישה מחמירה יותר לפיה העבירה צריכה להתפרש כקובעת דרישה של מודעות לקיומו של חשד סביר, אשר ניתנת להוכחה באמצעות "עצימת עיניים" (ראו: גבריאל הלוי תורת דיני העונשין 722-721 (2010)), הרי שבנסיבות העניין התקיימה אף דרישה זו – בהינתן ניסיונו העשיר של המערער בעולם העתיקות והימנעותו המכוונת מלברר את מקורם של הפריטים שרכש או לדרוש אישורים לגביהם.

57. בשלב זה, עדיין יש להוסיף ולהידרש לשאלה האם בנסיבות העניין הוכח בסיס לכך שהעתיקות אשר בהן החזיק העותר היו אמנם גנובות. מלכתחילה, ביססה המדינה את עמדתה בעניין זה על החזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק העתיקות – בדבר בעלות המדינה בעתיקות שנתגלו בישראל לאחר תחילתו של החוק. אולם, כדי להתבסס על חזקה זו יש להוכיח את התנאים הקבועים בחוק העתיקות לתחולתה, היינו כי מדובר בעתיקה וכי זו נתגלתה בשטח ישראל. מבלי שהוכחו תנאים אלה לא יכולה המדינה להסתמך על חזקת הבעלות. בנסיבות העניין, נקבע לגבי הפריטים שבגינם הורשע המערער כי הם התגלו באזור יהודה ושומרון, ועל כן, לא חלה בעניינם חזקת הבעלות הקבועה בחוק העתיקות הישראלי. בנסיבות אלה, ביקשה המדינה להסתמך על החוק הירדני בנושא עתיקות שמוסיף לחול באזור. כאמור, לפי חוק זה, עתיקות שמתגלות באזור שייכות למדינה, בכפוף לחריגים מסוימים אשר דורשים אישור בכתב מאת הריבון. אנו מקבלים את הקביעה כי משלא עלה בידי המערער להציג אישור כזה, ממילא חלה חזקת בעלות המדינה, ולמצער בהעדר אישור כאמור קם חשד סביר באשר לכך שהעתיקות גנובות.

58. בשלב זה, כאמור בסעיף 437 לחוק העונשין, עבר הנטל למערער להוכיח שרכש את ההחזקה בפריטים כדין. אולם, זאת לא עלה בידו לעשות, בנסיבות שבהן רכש אותם מסוחרים לא מורשים וללא תיעוד, כפי שציין בעצמו. על כן, צדק בית המשפט קמא כאשר הרשיע את המערער במיוחס לו באישום 17, ויש להותיר הרשעה זו על כנה.

שאלה שלישית: מהו "סחר" בעתיקות? והאם הוא כולל פעולות תיווך בודדות?

59. האיסור על סחר בעתיקות קבוע בסעיף 15 לחוק העתיקות בזו הלשון:

"לא יסחר אדם בעתיקות אלא אם יש בידיו רשיון לכך...".

אולם, כאמור, החוק איננו מגדיר את המונח "סחר", וזהו שורש המחלוקת בענייננו.

60. בית המשפט קמא נדרש לפרשנותו של המונח "סחר", וקבע כי זה אכן כולל בחובו גם פעולת תיווך אקראית, הנעשית שלא במהלך עיסוקו הרגיל. אנו סבורים שהצדק עמו. ראשית, אין להבחנה שלה טוען המערער כל אחיזה בלשון החוק. שנית, גם מבחינת תכליתה של החקיקה – פיקוח על שוק העתיקות ומלחמה בסחר הבלתי חוקי בהן – אין מקום להוציא מתחולתו של האיסור עסקאות אקראי, כפי שטוען המערער. אדרבה, מדברי ההסבר להצעת חוק העתיקות עולה כי עמדה ביסודה הכוונה להרחיב את תחולת הרגולציה של התחום גם על "אספני עתיקות", הנזכרים שם במפורש. שלישית, ובמידה מסוימת אף למעלה מן הצורך, דומה שההבחנה המוצעת על-ידי המערער אינה נוהגת אף בהקשרים אחרים שבהם החקיקה מטילה איסור על "סחר" (ראו והשוו: סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; סעיף 2 לצו הפיקוח על יהלומים, יבואם ויצואם, התשל"ט-1979). על כן, לכאורה, כל פעולה שמטרתה העברת זכויות בעתיקות ושנעשית בתמורה מהווה "סחר" לצרכיו של חוק העתיקות. מכל מקום, אין כל ספק כי בנסיבות העניין פעולותיו של המערער שלקח חלק פעיל בהעברתן הפיזית של העתיקות כנגד תמורה מקיימות את היסוד העובדתי של "סחר". בהתאם לכך, אני סבורה שיש להותיר בעינה את הרשעתו בעבירה שיוחסה לו במסגרת אישום מספר 18.

שאלות נוספות

61. לא ראינו לקבל גם את טענותיו הנוספות של המערער בדבר אכיפה בררנית, שננקטה כנגדו, לכאורה. כפי שכבר נקבע לא אחת, טענה בדבר אכיפה בררנית איננה יכולה להיטען בעלמא, ועל מי שמעלה אותה להניח לה בסיס בראיות (ראו: בג"ץ 6396/96 זקין נ' עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 307 (1999); ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פסקאות 22-20 (12.8.2012); ראו גם: מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 404-401 (2008)). בנסיבות העניין, בית המשפט קמא קבע, כי לא הונחה תשתית ראייתית לטענותיו של המערער בעניין זה. גם בדיון שהתקיים בפנינו לא הצביע המערער על כל ראייה ראיות להתקיימותה של אכיפה בררנית בכל הנוגע לאכיפת העבירות שבהן הואשם. כמו כן, לא מצאנו ממש בטענותיו בנוגע לניהול ההליכים הפליליים בעניינם של האחרים הקשורים לפרשה, והסבריה של באת-כוח המדינה בעניין זה הניחו את דעתנו.

62. לנוכח מסקנותי עד כה, אני סבורה שיש לדחות גם את טענותיו של המערער לעניין גזר הדין. לשיטתי, גזר הדין שהוטל עליו איננו קשה או חמור כלל.

63. למעשה, עיקר טיעוניו של המערער בעניין גזר הדין כוונו לכך שהרשעתו תבוטל ותומר ב"ענישה ללא הרשעה", לפי סעיף 71א לחוק העונשין. לכך ודאי שאיננו יכולים להיעתר. ראשית, וזאת באופן כללי, המצבים שבהם יורה בית המשפט על "ענישה ללא הרשעה" הם מצומצמים ושונים בתכלית מנסיבות המקרה דנן. בפסיקה נקבע כי הימנעות מהרשעה אמורה להיות מבוססת על שני שיקולים עיקריים – עוצמת הפגיעה שתגרום ההרשעה לנאשם, מצד אחד, ומידת הפגיעה בשיקולי הענישה האחרים בשים לב לסוג העבירה, מהצד האחר (ראו למשל: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: עניין כתב); ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007)). בנסיבות העניין, העבירות שבהן הורשע המערער – הגם שלכאורה אינן נראות כשייכות לעולם העברייני המסורתי – הן עבירות חמורות ביותר, שיש להן השלכות כלכליות ותרבותיות, ופגיעתן באינטרס הציבורי היא קשה. העבירות פוגעות בציבור בכללותו, שממנו נגזלים אוצרות תרבותו ההיסטוריים, וככאלו מחייבות מענה משפטי נחוש (ראו גם: עניין כתב, בעמ' 342). הימנעות מהרשעה במקרה מסוג זה נוטלת את עוקצו של ההליך המשפטי, ומקהה את המסר ההרתעתי שלו.

אחר הדברים האלה: משפט וארכיאולוגיה

64. המקרה שבפנינו מפנה זרקור לתחום שבו הפעילות נעשית פעמים רבות רחוק מן העין הציבורית – עולמן של החפירות הארכיאולוגיות ועולמם של האספנים שמחליפים שכיות חמדה בידיים רועדות ולב שוקק – לעתים בחסות החוק ולעתים בלעדיו. פעילות זו אינה מוכרת לרבים, אך למעשה היא בעלת השלכות חשובות ביותר. ממצאים ארכיאולוגיים הם קניין הכלל וחשוב שיישארו כאלה – להנאת הציבור כולו, לקידום הידע, ולשם שמירתם לטובת הדורות הבאים. זאת ועוד, חפירות בלתי מבוקרות והמסחר שבא בעקבותיהן גורמים לא רק לגזל של משאבים מתכלים ולהעלמתם מן הציבור, אלא גם לפגיעה בחקר ההיסטוריה והתרבות – בשל האופן שבו הן משבשות את חשיפתן המסודרת של שכבות היסטוריות המונחות באופן מוחשי זו על גבי זו (ראו: Patty Gerstenblith, Controlling the International Market in Antiquities: Reducing the Harm, Preserving the Past, 8 Chi. J. Int'l L. 169 (2007). כן ראו, בהקשר זה, את דברי ההסבר להצעת חוק העתיקות (תיקון מס' 3) (צמצום היקף הסחר בעתיקות), התשס"ב-2002: "חפירה ואיסוף לא חוקיים של עתיקות, המכונים בדרך כלל 'שוד עתיקות', הפכו למכת מדינה המוחקת דפים שלמים של ההיסטוריה הארץ ישראלית. כל פגיעה באתר עתיקות היא מעצם טבעה פגיעה בלתי הפיכה ובלתי ניתנת לשחזור"). הגם שהדברים ידועים, הערך הכספי הגבוה המיוחס לעתיקות בשוק הפרטי יוצר תמריצים שליליים לא מבוטלים לסחר פרטי ולא מפוקח בהן. לאמיתו של דבר, סחר זה יוצר תמריץ קבוע להמשך הביזה של אתרי עתיקות. (ראו למשל: Robin Morris Collin, The Law and Stolen Art, Artifacts and Antiquities, 36 Howard L.J. 17 (1993); Lisa J. Borodkin, The Economics of Antiquities Looting and a Proposed Legal Alternative, 95 Colum. L. Rev. 377 (1995); Erin Thompson, The Relationship between Tax Deductions and the Market for Unprovenanced Antiquities, 33 Colum. J. L. & Arts 241 (2010)). בעיה זו מתעצמת לנוכח העובדה שפעולות סחר המעבירות חפצי עתיקות לעבר שווקים רחוקים יוצרת תופעה של "כיבוס" ו"הלבנה" של פריטים אשר מלכתחילה נבזזו מאתרים ארכיאולוגיים (ראו עוד: Morag M. Kersel, From the Ground to the Buyer – A Market Analysis of the Illegal Trade in Antiquities, Archeology, Cultural Heritage and the Antiquities Trade 188 (N. Brodie and others eds., 2006)). כיום, המאבק במסחר בלתי חוקי בפריטים ארכיאולוגיים נחשב ליעד מוסכם בקהילה הבינלאומית (ראו: Unesco Convention in the Means of Prohibiting and Preventing the Illicit Import, Export, and Transfer of Ownership of Cultural Property, 1970), והוביל, במקרים מתאימים, אף להעמדה לדין של סוחרי עתיקות ששלחו ידם במסחר בלתי חוקי בהן (ראו למשל: United States v. Schultz 333 F. 3d 393 (2^nd Circuit, 2003)).

65. הקשיים המתוארים מוחרפים לנוכח ההיסטוריה הארכיאולוגית וההיסטוריה של משפט הארכיאולוגיה בישראל. מחד גיסא, הפוטנציאל הארכיאולוגי של החפירות בארץ-ישראל הוא עשיר ביותר, וחיפוש אחר ממצאים היה תמיד חלק מן ההיסטוריה של העלייה לרגל של בני דתות שונות. מאידך גיסא, ההסדרה המשפטית של התחום לא הייתה מספקת במשך שנים ארוכות. חוקים עותומאניים ראשונים בנושא נחקקו רק בשנת 1874 ובשנת 1884, ואף אז אכיפתם הייתה דלה. בתקופת המנדט נחקקו פקודות חדשות בנושא, אך אלה התבססו על רגולציה ופיקוח על בעלי רישיונות. חוק העתיקות משנת 1978 הנהיג מהפך בדפוסי החשיבה בתחום בכך שקיבל את עקרון הבעלות הציבורית בממצאים ארכיאולוגיים, אך הותיר בפועל פרצות המקשות על אכיפתו – בשים לב להחרגת הממצאים שהתגלו קודם לכן. החרגה זו, שהצדקתה מבוססת על הגנת הקניין הפרטי – עלולה להיות מנוצלת לרעה, בשל התופעה של "הלבנת" ממצאים חדשים, כפי שתואר לעיל (ראו עוד: Morag M. Kersel, The Trade in Palestinian Antiquities, 33 Jerusalem Quarterly 21 (2008)).

66. בעיה נוספת שהתחדדה בפנינו – ולה היבטים ספציפיים לנסיבות הגיאו-פוליטיות של ישראל – נוגעת לכך שבפועל מגיעים לשטח המדינה ונסחרים בה, גם שלא כדין, ממצאים ארכיאולוגיים המגיעים מאזורים שאינם נתונים לתחולתו של המשפט הישראלי. עובדה זו מעוררת קשיים נוספים בכל הנוגע לאכיפה אפקטיבית של הדין – בשל אי-הבהירות שעשויה להיות קיימת לגבי מקום מציאתם של הפריטים (ומכאן, לשאלת הבעלות החוקית בהם), כפי שנוכחנו גם במקרה שבפנינו. היא מחייבת תשומת לב מיוחדת של רשויות האכיפה בכל הנוגע לחקירתן של עבירות הנוגעות לפריטים ארכיאולוגיים ולאופן הוכחתן בבתי המשפט.

67. לבסוף, וחשוב מכול – מעבר לפן המשפטי הטהור, השמירה על אוצרות התרבות הארכיאולוגיים מחייבת גם שינוי תודעה במישור הציבורי. בתחום של שמירת הטבע חונכנו כבר להבין שקטיפת פרחים מוגנים להנאת הפרט היא פעולה אסורה שיש להימנע ממנה חרף ההנאה שהיא עשויה להסב. בדומה לכך, גם בתחום הארכיאולוגיה, נדרש תהליך של הכשרת לבבות וטיפוח ההבנה ש"קטיפתן" של שכיות חמדה עתיקות מקרקע המולדת אינה אספנות המעידה על אהבת הארץ וההיסטוריה שלה, אלא חמדנות מזיקה, שבה יש להילחם.

68. סוף דבר: אציע לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו, ובכלל זה לעניין עונשו כמפורט בפסקה 27 לעיל.

ש ו פ ט ת

השופט נ' סולברג:

1. אני מסכים עם מרבית דברי חוות דעתה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, וכמותה אף אני סבור כי מן הראוי לדחות את הערעור.

2. אציין אך זאת: גבי דידי, לצורך ביסוס הרשעתו של המערער באישום מספר 8, ההסתמכות על חוות דעתו של פרופ' גורן באשר ל"עתיקותן" של 5 בולות, היא למעלה מן הצורך; דיינו בתשובתו של המערער לכתב האישום.

3. לפני שניגשה חברתי לבחון אם הוכח כדבעי כי הפריטים הרלוונטיים הם "עתיקות", העירה "במבט הצופה פני עתיד" לתביעה (פסקה 48), וכן גם לבית המשפט: "במקרים שבהם תשובתו של נאשם לכתב אישום איננה ברורה או חד-משמעית דיה, על בית המשפט להציג לנאשם שאלות הבהרה באשר לתוכן דבריו" (פסקה 46); כלפי המדינה העירה כי ראוי שבכתב אישום הנוגע לעתיקות, תוודא המדינה האם הוכיחה יסוד עובדתי זה כנדרש ביחס לכל אחד ואחד מן האישומים. הצורך להוכיח כי הפריטים שבהם עוסק כתב האישום הם "עתיקות" מהווה מעמסה, לדברי חברתי, אך זוהי מעמסה הכרחית מאחר שהיא מתייחסת לשאלה הנמצאת בליבתו של כתב האישום (פסקה 48). לאחר מכן נפנתה חברתי לבחון את תשובתו של המערער לכתב האישום, ומסקנתה הייתה לקבל את טענתו "לפיה הוא לא הודה כי הבולות היו 'עתיקות'" (פסקה 49).

4. שבתי לעיין בתשובתו של המערער לכתב האישום, ומצאתיה מפורטת וברורה (עמודים 436-428 לפרוטוקול מיום 11.12.2005). מקום בו לא היו הדברים ברורים די צרכם (עמודים 430 ו-434) שאל בית משפט קמא שאלות הבהרה. מפי בא-כוחו השיב המערער על כל האישומים לפי סדר סעיפיהם. בתשובתו לגבי אישום מספר 8, הסביר המערער את גדרי כפירתו, שהתייחסה לתכנון הזיוף הנטען, לזיוף, למריחת חומרים על הבולות ועוד; ולא לעובדה שמדובר בעתיקות. בהתייחסותו במסגרת תשובתו לסעיף 4 באישום מספר 8 תֵאר המערער בפרטוּת את הצעתו למוסאיוף לקנות את הבולות, כמתווך; את פגישותיו עם קבוצות אנשים מן הכפר בית עומר ומן הכפר בית אולא, בצומת תרקומיא, כמעט מדי שבת; את העובדה כי אנשים הכירוהו ובאו לשם על מנת להציע לו כל מיני הצעות: "החותם והבולות הוצעו לו על ידי קבוצות האנשים האלה" (שם). עוד פרטים רבים ציין שם המערער בתשובתו, והמסקנה הנובעת מכל אלה – ממהות המפגשים, ממיהות הנפגשים, מטיב עיסוקם, מחילופי הדברים, המשאים והמתנים, מצילום הפריטים, ממחיריהם, וכו' – כי פשוט וברור שמדובר בעתיקות; "הכל היה אמיתי", כדברי המערער (עמוד 432). דיינו בכך. דינו של הערעור אפוא להידחות: התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת אשמתו של המערער גם באישום מספר 8, בית המשפט המחוזי צדק במסקנתו המרשיעה, וממילא נשמט הבסיס להקלה בעונש.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ברק-ארז ולהערותיו של חברי השופט סולברג.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. החלטה בהליך הנוסף שנשמע יחד עם הליך זה (בש"פ 2013/13) תנתן בנפרד.

ניתן היום, ‏כ"ה בתשרי התשע"ד (‏29.9.2013).

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת