בחפירות מוצא המקראית נתגלו ממצאים רבים מתקופת הברזל ב', על שני שלביה – ברזל ב' 1 (מאות י'-ט' לפסה"נ) וברזל ב' 2 (מאות ח'-תחילת ו' לפסה"נ).
 
לשלב הקדום שייכות שתי שכבות – VII ו-VI בהתאמה, כשביניהן שכבת שריפה מאסיבית, המיוחסת למסעו של שישק לארץ ישראל בשנת 925 לפסה"נ. קיומה של שכבת הרס זו במוצא, כמו גם אזכורם של מקומות נוספים בתיאור מסע שישק על קירות מקדש אמון בכרנך, מרמזים על שהתרחש באזור בשלהי המאה הי' לפסה"נ. לאירועים אלה, בליווי הסיפור המקראי, ולאור תוצאות החפירות האחרונות בגרעינה הקדום של ירושלים, יש השלכה רבה ביחס להבנתנו את שהתרחש בירושלים ובפריפריה שלה בתקופה הנדונה.
 
לחלק השני של תקופת הברזל ב' מיוחסות שכבות V ו- IV בהתאמה. שכבות אלה מהוות את חלק הארי של השרידים באתר והן מאופיינות ב שדה ממגורות גדול, אשר דומה ששימש בשתיהן. כן אפשר לייחס לשכבות אלה מבנה מחסן שנבנה בזיקה לממגורות, ובו נתגלו יותר מ- 130 פערורים.
 
לשלב האחרון בתקופת הברזל מיוחס מבנה עמודים גדול (בניין 500) אשר נבנה בזיקה לבורות הממגורה שבאתר. האדריכלות של בניין זה וכן הממצא הקטן שנתגלה בתוכו מרמזים על אופיו הציבורי, ואפשר שגם על פעילות פולחנית בתוכו. מתוך הממצא הקטן, ראוי לציון חפץ יוקרתי בדמות ראש שרביט עשוי 'כחול מצרי' ומעוצב כרימון. במפולת המבנה נחשפו שתי חרותות שבשתיהן מופיע השם 'נסס', שניתן אולי לזהותו עם התפקיד של נושא הנס.
 
מכלול הממגורות משכבות V ו- IV, כמו גם בניין 500 וראש השרביט והכתובות שנתגלו בו, הם עדות ברורה לכך שהאתר במוצא לא היה בית חווה או כפר רגיל.
 
בהסתמך על עדויות ארכיאולוגיות ואתנוגרפיות ועל נתונים מתחום הארכיאולוגיה הניסויית, ניתן לקבוע שהממגורות שימשו לאחסון דגן. נפח ומשקל הדגן שניתן היה לאחסן בממגורות  ובפערורים עלה בהרבה על הנדרש לכלכלת תושבי המקום. ממצא זה יחד עם נתונים ארכיאולוגיים נוספים, רומזים לאפשרות שעודפי הדגן במוצא נועדו לשיווק ואספקה לעיר הבירה ירושלים.