רשת המקומות הקדושים שנארגה במהלך המאה הרביעית ברחבי העולם הנוצרי, והתהוותה של גיאוגרפיה קדושה בארץ ישראל ובמרכזה ירושלים, עמדו בסתירה לתיאולוגיה הנוצרית הקדומה, זו שבקשה להציב את הנצרות על אדנים אוניברסליים, ולפיכך דחקה את הממד הטריטוריאלי מקרבה והתאפיינה בהעדר תפיסה של מרחב ארצי מקודש. לאור השינויים שחלו בנוף הדתי של האימפריה, במיוחד מימי הקיסר קונסטנטינוס ואילך, ומשנעשתה הקדושה לקרובה ונגישה למן המחצית השנייה של המאה הרביעית, נדרשו אבות הכנסייה להתמודדות רעיונית מחודשת באשר למעמדה של ירושלים כעיר וכמושג ולערכה הדתי של העלייה לרגל למקומות הקדושים. קשת התגובות שמציאות דתית זו גררה בעקבותיה הייתה מגוונת ומעוגנת לא אחת בשקולים פוליטיים וביריבויות אישיות. לצד התפיסה המסורתית, זו שהעמידה על נס את ירושלים של מעלה, בלטה הגישה שהעניקה חשיבות תיאולוגית לגיאוגרפיה וראתה בעיר הארצית על אתריה הקדושים הוכחה לאמיתות הנצרות. בקרב מורים רוחניים בנזירות המצרית והסורית התגבשה תפיסה דתית חדשה שבקשה להעתיק את ערכו הדתי של הביקור בירושלים למחוזותיהם. תפיסה זו מכונה כאן "ירושלים שנייה." בהרצאה זו אציין מקורות אחדים המשקפים את הניסיון להציב תחליף לירושלים הארצית, ואדון במיוחד בדברי שינוטי אב "המנזר הלבן" במצרים (מת באמצע המאה החמישית), ובדברי התיאולוג המונופיזיטי החשוב פילוקסנוס ממבוג (523-440).