בהשוואה לתיאורי המסע הנוצריים מהתקופה הביזנטית ותיאורי הביקורים של יהודים בארץ ישראל בימי הביניים המשופעים בתיאורי ביקור במקומות קדושים, ספרות חכמים נעדרת התייחסות למקומות קדושים, למעט ירושלים.
מן הפן ההלכתי חכמים הדגישו את קדושתה של הארץ בכלל ושל ירושלים והמקדש בראש סולם הדרגות של הקדושה. לצד האמירה הפוזיטיבית, שהארץ קדושה וקדושים הימנה רק ירושלים והמקדש, ספרות חכמים זרועה בהתמודדות על דרך השלילה עם רעיון מציאותם של מקומות קדושים מלבד ירושלים. התמודדות זו אינה מצומצמת כנגד קבוצה אתנית או דתית מסוימת, אלא מתייחסת למגוון רחב של מקומות כמו הר גריזים המקודש לשומרונים, הר הזיתים שהוא מעין ציר שמיים וארץ במסורת הנוצרית, או החרמון שעל פי ספר חנוך, מחבר שמיים וארץ.
מגמה זו של שלילת מקומות קדושים מלבד ירושלים באה לידי ביטוי גם באופן שבו העבירו חכמים את חיבור ארץ ושמיים מבית אל שהיא על פי ספר בראשית "שער השמיים" - לירושלים. יתכן שלאור זאת ניתן להבין את הכינויים הקשים כמו "פסולתה של ארץ ישראל" או "מקומות מגונים" שיוחסו לחברון, שבה מערת המכפלה – מקום קברי האבות; לתמנת סרח מקום קיברו של יהושע בן נון; לבית אל; ולשכם מקום קיברו של יוסף, כולם "מחוזות זיכרון" מקראיים מובהקים, אשר יכולים היו להיתפס כמקומות קדושים. כנגד מגוון רחב זה של "אתרי זיכרון" באו חכמים ואמרו את אמירתם הברורה והחדה השוללת את ההתייחסות למקומות אלה כמקומות קדושים וקבעו כי ארץ ישראל קדושה מכל הארצות וקדושתה נובעת מירושלים והמקדש שבמרכזה.
עם זאת, נראה שקיומו של פולמוס מעין זה מעיד על קיומה של מגמה עממית מקומית שרווחה גם בקרב היהודים, שביזרה את הקדושה ומצאה מקומות קדושים "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן", מגמה עליה מצביע בשנים האחרונות אלחנן ריינר. נראה שפולמוסם של חכמים משקף את צלליתם של אותם מקומות שהתקדשו בתרבות העממית.