בשנה שחלפה חודשו עבודות השימור והפענוח של מאות קטעי הטיח, שנתגלו בחמש עונות החפירה, שנערכו באתר רחוב בשנים 1974–1979 על ידי כותבת שורות אלה; העבודות הופסקו בשנת 1980 בגלל חוסר תקציב.
שרידי בית הכנסת של רחוב נמצאים באדמותיו של קיבוץ עין הנצי"ב שבעמק בית שאן, במרחק של 800 מ' בערך מצפון-מערב לתל רחוב. בית הכנסת היה פעיל מן המאה הה' עד לאמצע המאה הז' לסה"נ, כשחרב ברעידת אדמה. בשרידי המבנה הובחנו לפחות שלושה שלבי בניה. הנרתקס, שנבנה בשלב האחרון, רוצף בפסיפס גיאומטרי שחולק לספינים, ושניים מהם כללו כתובות. האחת היא כתובת הקדשה ארמית של ארבע שורות, והשניה, שנתגלתה בעונת החפירות הראשונה ופורסמה כבר בשנת 1974, היא כתובת ארוכה של עשרים ותשע שורות, רובה עברית, ועניינה הלכות מעשרות ושביעית באזורים שונים של ארץ-ישראל. שרידי בית הכנסת ברחוב זכו לפרסום בינלאומי בעיקר בזכות כתובת זו, הן בהיותה הארוכה בכתובות הפסיפס העבריות הידועות והן על שום שהיא כוללת את הנוסח הידוע הקדום ביותר של הלכות, הנכללות בתלמוד הירושלמי.
אולם דומה שחלק מהשרידים שנתגלו בעונות החפירה הנוספות עולה בחשיבותו על כתובת הפסיפס ההלכתית. שרידי בית הכנסת היו מכוסים ברובם בשכבת אדמה שעוביה כ-10 ס"מ בלבד, להוציא חלקו הדרומי של אולם התווך, ששכבת האדמה עליו הגיעה עד לעובי של כ- 50 ס"מ. בשכבת האדמה הדקה, ובעיקר בחלקו הדרומי של אולם התווך, נתגלו שרידים רבים של הטיח, שכיסה את הקירות והאומנות שחילקו את אולם התפילה לאולם תווך ולשתי סטראות. הטיח נשר בעת רעידת האדמה ונמצא מתחת להריסות המבנה כשהוא מרוסק למאות פיסות קטנות, שעליהן שרידי צבע. חלק מקטעי הטיח נושא עיטורים צבעוניים, וחלק – שרידי כתובות בארמית, שנכתבו באדום. שתי שכבות טיח כיסו את האומנות, ועל שתיהן עיטורים וכתובות. חשיפת הטיח נעשתה בשיטות חפירה קפדניות, כשכל קטע של טיח חוזק ותועד במדויק לפני הוצאתו ממקום נפילתו.
בתום העונה החמישית הובאו כל קטעי הטיח, כ-800 במספר,—למעבדות מוזיאון ישראל, ושם נעשה טיפול ראשוני: ניקוי כימי, חיטוי וחיזוק. כתובות אחדות כבר שוחזרו על ידי כותבת שורות אלה. העבודה הופסקה בשנת 1980 בגלל חוסר תקציב, וחודשה רק לפני כשנה תודות לקרן יסלזון, המממנת את המשך הטיפול הכימי בקטעי הטיח במעבדות מוזיאון ישראל (בסיועו של דוד מבורך), את ציורם וצילומם של כל הקטעים, ואת העסקתו של האפיגרף, חגי משגב, המשלים את שחזור הכתובות ומפענח אותן לקראת הבאתן פרסום.
מתברר שעל שכבת הטיח התחתונה של כל אומנה, בצד הפונה לאולם התווך, צויר זר גדול בגובה העיניים ובו כתובת. בין הזרים והכתובות שנשתמרו וכבר שוחזרו יצוינו זר המקיף ארון קודש ומנורה בת שבעה קנים; כתובת שהיא גרסה קדומה של הטקסט ההלכתי שנכלל ברצפת הפסיפס, כתובות הקדשה, רשימה קלנדרית ועוד.
דומה שמיקומן של הכתובות על האומנות אינו מקרי. תוכן הכתובות מקביל במידת מה לעיטורם של ספיני הפסיפסים שנמצאו על רצפת אולם התווך של מספר בתי כנסת, כגון ארון קודש ומנורות בספין הקרוב לבימה, מעגל מזלות שמפרשים כסוג של לוח שנה על הספין השני, ובספין השלישי – תיאור של מחזה מן המקרא או כתובת הקדשה.
גילוי כתובות כה רבות על קטעי הטיח של בית הכנסת ברחוב מעורר את השאלה, האם זהו מקרה יחיד. נראה שאין זו תופעה יוצאת דופן, שכן ברוב הדוחות על בתי כנסת קדומים צוין גילוים של קטעי טיח צבעוניים, ועל אחדים מהם קטעי כתובות. יתר על כן, בכתובת הפסיפס שבבית הכנסת בסוסיא נזכר שמו של מי ש"טח את כתליו" של המבנה "בסיד". ייתכן שהשתמרות הכתובות ברחוב טובה יותר, בעיקר תודות לשכבת הטיח העליונה ששמרה על השכבה התחתונה.
העובדה, שהיו כתובות על קירותיו ועל אומנותיו של בית כנסת, אין בה כשלעצמה כדי להפתיע. במקורות ספרותיים רבים אנו מוצאים, שבכנסיות מאותה תקופה שימשו הקירות לכתיבת הודעות חשובות לאוכלוסיה המקומית.