מחקרים שנערכו במשותף על ידי ארכיאולוגים, היסטוריונים וגיאולוגים מוכיחים את הטענה שהעתק ים המלח פעיל, עיקר התנועה בו היא שמאלית ומתרחשת ברעידות אדמה חזקות. ההפרשים האופייניים בין הרעידות הם מסדר גודל של מאות שנים בודדות. התצפיות הגיאולוגיות והארכיאולוגיות בשטח מאשרות את ניתוח היקף הנזק על פי עדויות היסטוריות ומראות שניתן להעריך בקירוב טוב את מקום ההעתק וגודל הרעידה.
מצאנו ששתי הרעידות האחרונות היו כרוכות בהעתקה לאורך הירדן בקטע שבין הכינרת לחולה בשיעור שבין 1.6 מ' ל-2.2 מ' ברעידה של שנת 1202 ו-0.5 מ' ברעידה ב-1759. העתקה של 0.5 מ' בכ-800 שנה שחלפו מאז 1202 קטנה מהצפוי על פי מודל שמבוסס על מדידות גיאודטיות – 4 מ"מ בשנה. הערכה קרובה יותר לצפוי, אך עדיין נמוכה, מתקבלת כשכוללים גם את ההעתקה ב-1202, דהיינו 2.2 מ' בזמן שחלף מהרעידה שלפני 1202. מכיוון שלא ידוע עדיין באיזו רעידה חלה העתקה בקטע זה לפני 1202 החישוב מלמד על הקצב המירבי, כ-3 מ"מ בשנה. לעומת זאת, במחקר שנערך בסוריה נמצאה אמת מים מהתקופה הרומית מועתקת בשיעור 13 מ'. שיעור זה מרמז על קצב של כ-6.5 מ"מ בשנה. "עודף" העתקה בקטע זה עלול לגרום למאמץ מוגבר בקטעים השכנים שבהם חסרה העתקה, כלומר סיכון גבוה בגליל העליון וסביבתו.