עצים – בין אם צומח טבעי או עצים מלאכותיים – היו מושא לסגידה והערצה משלהי האלף הרביעי לפנה"ס ועד ימינו. סביר להניח, שהעצים זוהו עם אלות, מפני שגם העץ וגם הנקבה מפיקים פרי ולפיכך הם נתפשים כסמלים של פריון, שפע והזנה ומסמלים גם אהבת בשרים.
הרצאה זו היא פרי (חלקי) של שיתוף פעולה בין פרופסור אורלי גולדווסר וביני. תכליתו לבחון את האפשרות, כי אלת העץ המצרית, שתמונתה התהוותה בממלכה החדשה, היא תוצר של המגע בין כנען למצרים בעיקר בתקופת החיקסוס.. בהקשר זה הייתה כנען תרבות המבוע (source culture) ומצרים - תרבות היעד (target culture). אנו סבורות, שאלת העץ במצרים איננה חיקוי של האלה השמית אלא יצירה מקומית, פרי תהליך ביות, שראשיתו בסביבה של מגעים בין כנען למצרים וסופו בתוצר חדש, שהתפתח בעזרת הזרז המאיץ שהייתה אלת העץ השמית. אלת העץ המצרית, שקמה או תמר, היא רק אחד מן התוצרים התרבותיים החדשים המופיעים בממלכה החדשה, שאפשר לייחסם לביות דגמים זרים המופקים באופן עצמאי במצרים. בדיון אתמקד בצירוף של דמות אשה עם עץ במערב אסיה. העץ מזוהה עם האלה – עירומה או לבושה בגדי קרב. אני טוענת, שהעץ נתפש כהתגלמות של האשה, ונמנעת מלזהות בו אלה בשמה (אלא כאשר הזיהוי מפורש וברור, שכן האלה וחוטריה נעבדו תחת צורות שונות ושמות שונים). שלא כאלת העץ המצרית, האלה המערב אסיאנית לא תוארה כעץ מואנש. היא מתחלפת עם העץ, והעץ עשוי להיות חלק מתוויה המזהים.