שני עניינים נוספים הקשורים במלחמה דורשים התייחסות, הגם שלא מדובר בהוכחות ארכיאולוגיות טהורות. שני הנושאים קשורים לרגעים האחרונים של מגני העיר, ויכול לדון בהם רק מי שהכיר  את גמלא היטב ומקרוב. שני הנושאים נדונים על ידי יוסף בן מתתיהו ונראה שבשניהם נטל לעצמו חופש ספרותי מסוים. את תיאורו האחד אנו יכולים לאשר ואילו את השני, שהפך בציבור למעין מיתוס, ננסה להפריך.

כאשר נדחקו שארית מגני גמלא לפסגת הרכס, כותב יוסף בן מתתיהו:

וכדי לאבדם, עמד נחשול משמים וטפח על פניהם שהביא עליהם את חצי הרומאים, ועצר ועיקם את חצי היהודים. ומחמת כח הסערה לא הייתה לרגליהם עמידה בקצה התהומות ולא היו יכולים לראות כלל את האויבים הבאים (מלח' ד:א:י)

גמלא נפלה בחודש תשרי, עונת השרב והרוחות המזרחיות העזות, הנושבות לעתים בעצמה אדירה. בחלק מעונות החפירה שהינו עדיין בשטח בעונה זו וחווינו על בשרנו את עוצמת הרוחות, שבגמלא מואצות עוד יותר, בגלל המעבר בערוץ הנחל הצר. משבים יחידים יכולים לגרום אף להפסקת הנשימה. הם מעלים ענני אבק ומעיפים כל מה שלא עשוי אבן ואינו קשור. תיאורו של יוסף בן מתתיהו, גם אם הוא 'מנופח' מעט, מתאר אירוע שיכול היה להתרחש במציאות, ולדעתנו אכן התרחש. אירוע דומה מתואר במצדה, שם הועלו חומות העץ של המבצר באש על ידי הרומאים. הרוח השיבה תחילה את הלהבות חזרה אל הרומאים, אך מייד, 'כאילו מיד אלהים', שבה ונשבה לכיוון החומה עד שכילתה אותה (מלח' ז:ח:ה).

הדמיון הספרותי בין גמלא למצדה ממשיך בתיאור הדרמטי ביותר של הקרב בגמלא; רגעיהם האחרונים של המגינים שנואשו מהצלה. בהקשר זה, נהוג לפעמים לכנות את גמלא 'מצדה של הגולן', השוואה שאין לה מקום ואין לה בסיס. הציבור, ואפילו מספר חוקרים והיסטוריונים חשובים, נמצאים תחת הרושם שכמו במצדה, כך גם בגמלא, ביצעו המגינים הנואשים התאבדות המונית.

אכן בשני האתרים התרחשו במרד הגדול אירועים דרמטיים ושניהם הפכו סמלי גבורה של מדינת ישראל החדשה, אך בכך מסתיים הדמיון. מצדה תוכננה ונבנתה כמבצר במדבר ותפקדה כך בכל שנות קיומה. בימי המרד היא הוחזקה בידי כמה מאות מורדים ובני משפחותיהם, בעוד גמלא התפתחה כעיר שביצוריה ניתנו לה על ידי הטבע. האזכורים החוזרים ונשנים של יוסף בן מתתיהו על "מצודת גמלא" מטעים (חיי יוסף יא, כד, לו). כפי שצוין לעיל, כנראה החלה גמלא את קיומה בימי בית שני כמצודה סלווקית, שהפכה בימי אלכסנדר ינאי, לכל המאוחר, לעיר יהודית פרוזה ובודאי לא למבצר.

לפי היסטוריונים אחדים ועל פי הרווח בציבור היתה מצודה – או 'חקרא' על פסגת הרכס, על סמך אזכור מלה זו אצל יוסף בן מתתיהו. פסגת הרכס אמנם לא נחפרה באורח שיטתי, אך סקרים מדוקדקים במקום לא גילו ולו שריד של 'חקרא' במשמעותה כמצודה בנויה. ישנם אמנם שרידי בנייה מעטים על הרכס ונמצאו אף בריכה מטויחת וחולית עמוד מעט מתחתיו, אך לא ניתן לשחזר מהם מצודה אפילו בתור השערה. לו הייתה מצודה כזו, קשה היה להבין את שתיקתו המוחלטת של יוסף בן מתתיהו בנוגע אליה, בעיקר כמפלטם האחרון של התושבים. 'חקרא' אצל יוסף בן מתתיהו היא במשמעותה כנקודה הגבוהה ביותר שעל הרכס.

סיפור ההתאבדות של מגני מצדה בהנהגת אלעזר בן יאיר (מלח' ז:ח:ב – ט:ב) נותח כבר אין-ספור פעמים. בין אם אנו מקבלים את הסיפור כפשוטו, בין אם לאו, אין ויכוח בנוגע לכך שבמצדה לא היה קרב על ראש ההר. בעוד שבגמלא התרחש קרב עקוב מדם, שבסופו, כאשר אפסה התקווה,

'הפילו המונים עצמם יחד עם נשיהם וילדיהם אל העמק שהיה עמוק מאד מאד, והיה נמצא למטה מן הפסגה. ואירע הדבר שזעמם של הרומאים נתגלה כמתון יותר מטירוף עצמם, כי הללו הרגו רק ארבעת אלפים איש, ואילו המפילים עצמם למטה היו יותר מחמשת אלפים' (מלח' ד:א:י)

התאבדויות בעולם העתיק — אמיתיות או כמוטיב ספרותי — נדונו על ידי חוקרים רבים ואינן מענייננו. אנו מבקשים להפריך את סיפור ההתאבדות על ידי גישה פרגמטית הרבה יותר. ראשית, למרות שחלק מן התרגומים לעברית ולאנגלית של כתבי יוסף בן מתתיהו אכן משתמשים במילה 'התאבדות', הרי שבמקור היווני מלה זו אינה מופיעה כלל. שנית, המקום היחיד בגמלא בו ישנו צוק זקוף גבוה דיו כדי שאדם הקופץ ממנו ייהרג הוא ממש על הפסגה. למקום זה ניתן להגיע רק על ידי טיפוס לא קל על סלעי ענק ועליו יכלו לעמוד בצפיפות לא יותר מכמה עשרות אנשים. גם אם נניח שבעת העתיקה היה שטח הפסגה גדול יותר ושטחו הצטמצם עקב מפולות סלעים, לא נוכל להגיע למספר גדול בהרבה. באופן מעשי, רק מעטים יכלו להגיע למקום זה ולקפוץ ממנו אל מותם. לאורך יתרת הפסגה יש אמנם מורד תלול ביותר, היורד אל נחל גמלא, אך ודאי לא מצוק זקוף.

לבסוף, בניגוד לאלעזר בן יאיר שהיה בידו זמן לשאת את נאומו ולשכנע את אנשיו להתאבד, הרי שזה בלתי סביר בעליל כי בגמלא, שרוב מגניה לא היו כלל לוחמים מאומנים, יקום אדם או קבוצת אנשים תוך להט הקרב וישכנע את היתר להתאבד. אין אנו יודעים מדוע תאר יוסף בן מתתיהו אירוע זה בלשון עמומה. לדעתנו, שארית המגינים נסו לברוח במורד התלול אל נחל גמלא, אך מחמת הפאניקה והצפיפות רמסו זה את זה למוות. ייתכן שלצופה (יוסף בן מתתיהו?) שעמד על ראש הרכס המזרחי והביט בדרמה המתרחשת, נראה הדבר כמעשה מכוון. אנו סוברים גם שחלקם, לפחות הצעירים שבהם, אכן הצליחו להגיע לנחל ומשם יכלו להגיע לגליל ואף דרומה משם. חיזוק מעניין לסברה זו בא לאחרונה ממטבע מטיפוס 'לגאלת ירושלים הקדושה' שנטבע בגמלא, שנמסר כי מקורו במבצר סרטבא-אלכסנדריון. ייתכן מאד שאחד הפליטים נשא אותו עמו ליעד המועדף מאז ומתמיד על פליטים — מבצרי מדבר יהודה. כדי לחדד את היסוד הספרותי שבתיאור המעשה: בשני האתרים - בגמלא כמו במצדה - מספר יוסף בן מתתיהו כיצד שתי נשים בלבד הצליחו להימלט, מאחר והסתתרו בבור מים.