השטח המצומצם יחסית והאוכלוסייה הרבה השפיעו על אופייה העירוני של גמלא, שנבנתה בצפיפות. לא הייתה זו עיר מתוכננת, אלא ישוב בעל אופי כפרי שצמח בהדרגה מן התקופה החשמונאית עד לנפילתה של העיר בידי הרומאים בשנת 67 לסה"נ. המבנה התלול של המקום חייב בנייה על-גבי מדרגות שיושרו למטרה זו, והעיר נבנתה מפלסים-מפלסים דמויי כוורת עם גגות צפופים וסמטאות צרות ומפותלות, שהיה קשה לחדור לתוכן. כל הבתים, וכן החומה, נבנו מאבני בזלת, שהייתה למעשה האבן הזמינה היחידה. המבנה הטופוגרפי איפשר לגרור את אבני הבזלת מן המקומות הגבוהים אל אתרי הבנייה שבמפלסים נמוכים יותר. מרבית המבנים בגמלא היו מטויחים, וברוב המקרים על ידי שכבת טיח דקה על גבי תשתית מבוץ, שלא שרדה. טיח שרד בעיקר במתקני מים, שם היה טיח הידראולי עבה, וברובע האמידים, שם נעשה שימוש בטיח עבה יחסית שאיכותו גבוהה.

בגמלא היו גם מבני ציבור. שלשה איתרנו בוודאות, והם המקווה ברובע החשמונאי, בית הכנסת והמקווה הסמוך לו והבסיליקה ברובע המערבי. אנו סוברים כי שני המבנים האחרונים הוקמו לאחר שגמלא כבר החלה לראות ברכה בעמלה מייצוא שמן הזית מתוצרתה, וזאת כנראה בראשית המאה הא' לסה"נ. אנו בטוחים כי ישנם עוד מבני ציבור ברחבי גמלא, אם כי במצב המחקר היום אין לדעת בוודאות אילו בנייני ציבור יש לחפש בעיר יהודית מימי הבית השני, וכיצד נזהה אותם בממצא הארכיאולוגי. מכל מקום, הדעת נותנת כי בעיר כגודלה של גמלא יימצא לפחות עוד בית כנסת אחד.