שתי גישות תיאורטיות עיקריות מנסות להעריך ולשחזר את הדרכים שבהן משפיעים אסונות אקלימיים על גורלן של תרבויות וציביליזציות.
גישה אחת, שדוברה המפורסם ביותר בעשור האחרון הוא ג'ארד דיאמונד, גורסת כי אסונות אקולוגיים גרמו אכן לשקיעה ואף לקריסה מוחלטת של תרבויות, וכי לתהליכי הקריסה האלה קדמו תקופות ארוכות שבמהלכן נוצלו המשאבים הטבעיים ניצול יתר. אם מקבלי ההחלטות היו מקבלים מבעוד מועד החלטות רציונליות ובנות קיימא, ניתן היה למנוע את קריסות העבר ואם מקבלי ההחלטות בהווה יקבלו מבעוד מועד החלטות רציונליות ובנות קיימא ניתן יהיה למנוע גם את הקריסות העתידיות.
הגישה האחרת גורסת כי תהליכי "קריסה" אינם מתקיימים בהקשרים סוציולוגיים ותרבותיים והיא מדגישה את יכולות העמידות התרבותית, הכלכלית והדמוגרפית של החברות שעוברות משברים אקולוגיים. מפתחי הגישה הזאת, וביניהם נורמן יופה וג'וזף טיינטר טוענים כי בסופם של המשברים האקולוגיים נוצרים שוויי משקל חדשים, המבוססים על הקווים החברתיים והתרבותיים שאפיינו את החברות בתקופות שקדמו למשברים.
ההרצאה מתייחסת למשבר האקלימי שפקד את מזרח אגן הים התיכון במהלך המאה ה-11 לספה"נ. המשבר אופיין בגלי קור יוצאי דופן בערבה התורכית באזור שבין הים הכספי במזרח והדנובה במערב, בתקופות בצורת ממושכות באגן הנילוס ובבצורות ממושכות שפקדו את ארץ ישראל וסוריה בשלהי שנות העשרים, בשנות החמישים ובשנות הששים של המאה האחת עשרה. חלק מן ההשפעות שהיו לתקופות הבצורת הממושכת יוצגו בהרצאה.