במחקר הכנסיות בעבר הירדן נמצאה התאמה בין המבנה האדריכלי (לונטת האפסיס ומלבן הבימה) לבין הקומפוזיציות של רצפות הפסיפס באזור הליטורגי. מחד גיסא ישנה מגמה לאחד את האזור הליטורגי ומאידך גיסא להדגיש כל יחידה. האיחוד בוצע באמצעות הנחת שטיח המעוטר בדגם אחיד (גיאומטרי או צמחי), או איחוד של היחידות המעוטרות בדגמים שונים באמצעות מסגרת משותפת. עם-זאת, במקרים מסוימים ישנה מגמה להדגיש כל יחידה בנפרד על ידי בחירת דגם ומסגרת שונים.

עיטורים גיאומטריים של האזור הליטורגי נחשפו בכל הכנסיות הביזנטיות בירדן, אך העדפה לעיטורים מסוג זה נמצאה באתרים מסוימים כמו ח'רבת אל סמרה ורחאב. באתרים אחרים כגון מידבא, אֻם אל רצאץ, הר נבו ואחרים, ישנה נטייה למגמה מעורבת הכוללת תיאורים פיגורטיביים בעלי אופי סמלי וכן אפיזודות שמקורן במחזורי הז'אנר השכיחים בשטיחי האולמות.

התברר כי לעיתים קרובות ספסל הסינתרונון נוסף בשלב מאוחר והונח על רצפת הפסיפס. כך גם הספסלים והמושבים המטויחים שנבנו בצד הצפוני והדרומי של הבימה ושולחנות העזר הנסמכים למערכת הסורג. שולחן המזבח מוקם באפסיס, על מיתר האפסיס, או במרכז הבימה. הממצא הארכיאולוגי חשף לפי שעה שלושה שלבי התפתחות במבנה שולחן המזבח: הנייד, הקבוע שרגליו שובצו ברצפת האבן או הפסיפס הקיימת ופגעו בה במידה זו או אחרת, והשולחן המסיבי שהוצב בלונטת האפסיס (בכנסיות אם אל-רצאץ) המכסה חלק ניכר מן התיאור של הפסיפס. הרליקווריום מופיע כאשר נוסף עצם מקודש ומיקומו אינו מתוכנן מראש. לכן נמצא אותו במקומות שונים, לרוב מתחת לשולחן המזבח המרכזי, אך גם בחדרים הצדדיים.

מבנה הקיבוריום נדיר ולכך מספר סיבות. האמבו הוא הרהיט הליטורגי המאוחר ביותר שנכנס לשימוש. הוא שובץ או הונח על רצפות הפסיפס של המאה הו' לסה"נ. על כן סביר להניח שכניסתו חלה במאה הז' ולפני ההרס האיקונוקלסטי. בכנסיות של שלהי המאה הז' נבנה האמבו בהתאמה וביחד עם הנחת הרצפה.