ביום ו' 3 בספטמבר 1260 נערך קרב חשוב בצפון ארץ-ישראל, בעמק יזרעאל, בקרבת מעין חרוד. בקרב זה נתקל כוח מונגולי קידמי בפיקוד המפקד הבכיר קיטבוקה בצבא הממלוכי החדש שהגיע ממצריים, שבראשו הסולטאן קוטוז. לאחר לחימה קשה, ואולי בניגוד למצופה, ניצחו הממלוכים, והדפו את המונגולים מעבר לנהר הפרת. אחת מתוצאות הקרב הייתה השתלטותם של הממלוכים על סוריה רבתי ושילובה במדינה שבירתה קהיר; כך נישאר המצב עד ראשית המאה. השלכות אחרות של הקרב הן מתן לגיטימציה למשטר הממלוכי הטרי וניפוץ המיתוס של המונגולים הבלתי-מנוצחים. בהרצאתי אסקור במהירות את הרקע לקרב ומהלכיו, כולל הסיבות לניצחון הממלוכי (והתבוסה המונגולית). מתברר שאין בידינו עדות ארכיאולוגית של ממש בכל הקשור לקרב (ולכך אציע הסברים אפשריים). אטען שתובנות מארכיאולוגיה (ומגיאוגרפיה היסטורית) יכולות לסייע לנו להבין יותר טוב את מהלכי הקרב, ולמעשה, בלעדיהן לא ניתן לנתח אותם כראוי, בהסתמך על הטקסטים מהמקורות הספרותיים בלבד. אתמקד במספר תחומים: פני הקרקע, זרימת מים ואופי הלוחמים והסוסים. אם יספיק הזמן, אתייחס גם לסוגיית זויות השמש. לבסוף, אעיר הערה אחת או שתיים על בעיות לוגיסטיות שהשפיעו על הקרב (ולטענת מספר חוקרים אף הכריעו אותו). אקדים ואומר שטענת כמה חוקרים שהממלוכים הניחו מארב למונגולים, ואפילו ירדו בהמוניהם מהגלבוע, מופרכת מבדיקה טקסטואלית וטופוגרפית כאחת. הגישה המוטעית – הנפוצה למדי – נובעת מקריאה חלקית ולא נכונה של המקורות, אי-הכרות עם פני השטח (או הקלת ראש בקושי לרדת מהגלבוע באזור זה), וחוסר הבנה של אופי הלחימה שאפיין את שני הצדדים: גושים גדולים וממושמעים של קשתים רכובים. ההפך הוא נכון: המונגולים התמקמו במקום מבעוד מועד ונערכו היטב לקבל את פניהם של הממלוכים שהיגיעו לעמק יזרעאל מכיוון עכו. הניצחון הממלוכי בסוף היום נבע מסיבות אחרות שאפרט בהרצאתי.