שכבות חורבן הן אחת התופעות הבולטות בממצא הארכיאולוגי, בעיקר בתילים מרובי השכבות של המזרח הקדום וחוף הלבנט. אך כל שכבת חורבן, למרות הבולטות והעושר הרב בממצאים שהיא מציעה לארכיאולוג והאשליה שהיא "מקפיאה" רגע בזמן, אינה יכולה להיות מנותקת משכבות היישוב שקדמו לה ומאלה שאחריה. הדיון בשכבות חורבן, שחייב להיות פרטני ומדויק במידת האפשר, אינו יכול להיות מנותק מהקשרן הסטרטיגרפי והכרונולוגי, וכל ניתוח ופרשנות של שכבה כזו מחייבים גם התייחסות רחבה יותר באתר עצמו ובאתרים הסמוכים.
על מנת להפוך את הדיון בשכבות חורבן למשמעותי יש להציע מושגים בעלי ערך תיאורטי יותר, שיאפשרו השוואה והקבלה בין הקשרים גיאוגרפיים וכרונולוגיים שונים. כך, ניתן יהיה להרחיב ולהעמיק את טווח הפרשנות ועושר ההסברים האפשריים לתופעה, גם (ובעיקר) בהעדר עדויות היסטוריות ישירות העשויות לסייע בפרשנות זו. מושג כזה, שהצעתי לאמץ בהקשר של חורבנה האלים של חצור הכנענית, הוא הופעת ה"ארכיטקטורה של משבר", המקדימה ומבשרת את החורבן הסופי של העיר. בהרצאה זו, אציג בקצרה את המושג וביטויו הארכיאולוגי בחצור ואנסה לבחון את תרומתו האפשרית לדיון בשכבות חורבן של אתרים אחרים.