תקופת הברונזה הביינימית (2200-2000 לפנה"ס בקירוב) נחשבת על ידי רבים כפער בלתי-מובן בין שתי החברות העירוניות של תקופות הברונזה הקדומה ותקופת הברונזה התיכונה II. על רקע היישובים הדלים בולטים בתי הקברות הרבים. באזורים המרכזיים של ישראל רווחת שיטת קבורה חדשה ב"קברי פיר" החצובים אל תוך הקרקע, ובהם נקברה גופה אחת בלבד עם מנחות קבורה מגוונות. מבין מנחות הקבורה בולטים שפע פגיונות הנחושת, שתוארו ככליהם של לוחמי התקופה. על ידי ניתוח שיטות הקבורה של בעלי הפגיונות לעומת הקבורות האחרות, עולה דגם ברור שבו בעלי הפגיון זכו לטיפול שונה, ויש שיאמרו אף טוב יותר, במותם.

לכל חפץ יכולות להיות משמעויות חברתיות רבות – סמל, איום, קרבן, מתנה, נאמנות, רעיון, יריבות ועוד. משמעויות אלה נעלמות מעינינו כאשר אנו מוצאים את הכלי שהחברה שהשתמשה בו אינה קיימת עוד. קבורות הברונזה הביניימית בארץ ישראל נחקרו רבות בעבר. אולם, ישנם אספקטים חברתיים הראויים לתשומת לב מחודשת. בהרצאה זו אנסה לחשוף את התפקיד החברתי של הפגיון מעבר לשימושו הפונקציונאלי. זאת על ידי השוואה לעבודות אתנוגרפיות שנערכו בקרב שבטים קדם-תעשייתיים, ובעזרת הצלבת הנתונים עם מחקרים ארכיאולוגיים מתקופות ואזורים אחרים. מסקנתי היא שצורת הקבורה ומנחות הקבורה בתקופת הברונזה הביניימית משקפים בצורה עקיפה את הסטאטוס החברתי של הנקבר, ושלפגיונות היה תפקיד מרכזי בהגדרת התפקידים והקשרים החברתיים הללו. בד בבד, הם שימשו גם כסמלי סטאטוס לגברים הבוגרים והביאו יוקרה לבעליהם. חציבת הנחושת היקרה והמסחר בה נשלטו על ידי הגברים, אשר היו היחידים אשר החזיקו בפגיונות (וזאת רק בשבטים העשירים יותר). הפגיון סימל את הזהות החברתית של הגבר, והקבורה יחד עם הפגיון עזרה להפוך את הדומיננטיות הפוליטית הגברית ללגיטימית, כאילו כך היה המצב מקדמת דנא.

חקר המשמעות הסמלית, בשילוב גישה רב-תחומית, מחזקים את הסברה שבמשך תקופת הברונזה הביניימית חיו בארץ ישראל חברות מעמדיות עם גישה לא שוויונית למשאבים.