תדמיתה הנפוצה של מצרים העתיקה הנה כשל מעצמת-על בקרב תרבויות וארצות המזרח הקדום. הפעולה האלימה, המלחמתית, מוצגת במקורות המצריים כמכשיר העיקרי למימושה של מדיניות התפשטות והתעצמות של מצרים בקרב שכנותיה, החל משחר ההיסטוריה המצרית. מדיניות זו נתפסת כתוצר של תפיסת עולם צבאית-מדינית נחושה ועקבית.
אולם, בחינה קרובה של הדברים מפריכה את אחדות הרושם. לימוד פרטני של סוגי המלחמות בהן נטלו חלק המצרים, תדירותן והנסיבות בהן התקיימו מעלים ספק בדבר מידת הנחישות בה נקטו המצרים באמצעי המלחמה למימושה של אידיאולוגיה חסרת פשרות. בחינה זו מעלה תמונה שונה: מלחמות המצרים היו מוגבלות בהיקפן, מועטות-מספר ביחס לאורכה של ההיסטוריה המצרית והשלכותיהן קצרות טווח.
לפיכך, לעיסוקם של המצרים במוטיב המלחמה יש לייחס מניע שונה: אידיאולוגיה דתית ובמרכזה - תפיסת המלוכה המצרית. המקורות הכתובים והאומנותיים אשר הוקדשו לתיעודה של תופעת המלחמה ולמעמדה המרכזי בתפיסת העולם המצרית הנם בעלי ערך אידיאולוגי ומשמעות דתית. עניינם בהמחשת תפקידו של המלך המצרי כמשמר הסדר הקוסמי ויציבות מצרים. הקשרם למציאות בה פעלו המצרים אינו ניתן לבירור עד תום. הרושם אותו הם מותירים ראוי לבחינה זהירה.
מחוץ לתחום החשיבה האידיאולוגית נדחקה המלחמה אל שוליה של תודעת החברה המצרית. בפועל, דגלה תפיסת עולמה בחיי יצירה ורוח ובאמונה בחיי העולם הבא. העיסוק במלחמה ובצבא נתפס לעתים כהכרח יגונה, נחות מבחינת ערכו ומעמדו ביחס לתחומי קיום ועשייה אחרים.
כל אלה מעצבים את דמותה של מצרים העתיקה בקווי מתאר תרבותיים השונים מאלה המעצבים את דמותן של תרבויות לוחמניות אימפריאליות אחרות, אשר תפקדו ופעלו במרחב המזרח הקדום בפרק הזמן הנדון.