התאריך המקובל לסיומה של תקופת הברזל הוא 587/586 לפנה"ס, עם כיבוש ירושלים, בידי הצבא הבבלי, חורבן המקדש, וקץ ימיה של שושלת בית דוד הבבלי. התבוננות במציאות ההיסטורית – ארכיאולוגית מראה שלתאריך זה אין משמעות ברוב שטחיה של ארץ ישראל – שכן, ברחבי השומרון, הגליל, הנגב, פלשת ועבר הירדן המזרחי, לא נמצאו מאותה עת חורבות מאותה ולא חל כל משבר בתרבות החומרית. האירועים של שנת 587/586 לפנה"ס נגעו רק לירושלים ולחלק משטחה של ממלכת יהודה, בעוד ששטחים בדרומה נתפסו עוד קודם לכן בידי האדומים. אין זאת אלא שהטראומה של אובדן העצמאות הלאומית, חורבן המקדש, והשפעתם על הדורות הקודמים של חוקרי ארץ-ישראל, הם שקיבעו תאריך זה לסיומה של תקופה הברזל. התאריך, איפוא, הוא היסטורי-תיאולוגי, יותר מאשר ארכיאולוגי. מסתבר שתרבותה החומרית של הארץ – כלומר טיפוסי הקרמיקה, טיפוסי המבנים, מנהגי הקבורה, ואף השפה והכתב, נמשכו גם לאחר ראשיתה של המאה הששית לפנה"ס. שינויים מהותיים בדגמי היישוב ובתרבות החומרית חלו רק מאוחר יותר, בשלהי אותה מאה, סביב שנת 520 לפנה"ס. אז נתבסס השלטון של האימפריה הפרסית האכימאנית, התעצם היבוא של הקרמיקה היוונית האטית, גבר המסחר והחלה הירידה של היישובים ממיקומם המסורתי בתלים. באותה עת גם מחליפים הכתב והשפה הארמית את הכתב העברי והלשון העברית, ונוצרת "מפה אתנית" חדשה בארץ, עם חדירה של אוכלוסיות אדומיות, ערביות, פניקיות, יווניות ואחרות.

השלטון הבבלי ביהודה ארך 48 שנים. לגבי שאר הארץ אין בידינו עדויות היסטוריות של ממש על המאה הששית לפנה"ס, אך נראה, שבניגוד לשלטון האשורי לפני כן, והשלטון הפרסי לאחר מכן, הבבלים לא השאירו חותם של ממש בתרבותה של הארץ.

לפיכך, יהיה זה נכון לראות את המשכה של המאה הששית לפנה"ס כחלק מתקופת הברזל. ראייה זו תביא לידי סיום את האנומליה בלוח הכרונולוגי, שלפיו תקופת הברזל מסתיימת ב- 586/587, והתקופה הפרסית באה אחריה, כשהשלטון הפרסי החל למעשה רק עם עליית כורש בשנת 538 לפנה"ס. לדעתנו לא הייתה קיימת "תקופה בבלית", והתרבות של תקופת הברזל המשיכה להתקיים אפילו בתחומיה של יהודה שנכבשה בידי הבבלים, במשך רוב המאה הששית לפנה"ס.

סיומה של תקופת הברזל לפיכך חל סביב שלהי המאה הששית לפנה"ס ולא בראשיתה.