אחת הבעיות המרכזיות במחקר של ארץ-ישראל תחת השלטון המוסלמי היא אופיים של המקורות ההיסטוריים. העדרם של מקורות בני התקופה המוקדשים במיוחד לארץ-ישראל מגביר מאוד את תלותו של החוקר ברסיסי מידע המפוזרים במרבית הסוגות הספרותיות הערביות, שנכתבו במהלך מאות שנים. אל בעיה מתודולוגית מרכזית זו מצטרפות בעיות בתחום המקורות והמחקרים: מאז פרסום ספרו של משה גיל, חל שינוי מרחיק לכת בלימודי ההיסטוריה של התקופה המוסלמית הקדומה, כתוצאה מה"מהפכה במקורות האסלאמיים". בשלושים השנים האחרונות פורסמו מאות מקורות ערביים ראשוניים. החוקרים, אשר דנו בארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה עשו שימוש חלקי בחומר, לרוב באופן אקראי. שיטות חדשות מאפשרת לנו כיום להפיק מידע ממקורות ערביים מוקדמים בעלי ערך היסטורי אמיתי, אשר לא ניתן היה להשיגו בעבר. במסגרת זו נסקרים כל המקורות הערביים האפשריים ונבדקים גרסאות שונות ושינויים בטקסט. העבודה עם תקליטורים המאגדים אלפי ספרים מאפשרת לאסוף עדויות רבות ככל האפשר, לא רק מהסוגה ההיסטורית או הגיאוגרפית, כפי שנעשה בעבר במחקרים רבים על תולדות האסלאם הקדום. עדויות אלו מאפשרות להשלים חלק מהפער הקיים בספרות הערבית לגבי ארץ-ישראל בתקופה האסלאמית הקדומה.
לאחר הנצחון בקרב אג'נאדין - אשר נערך , על פי מרבית המקורות המוסלמים, בין רמלה ובין בית גוברין ב- 30 ביולי שנת 634 – השתלטו הערבים במהירות על מרבית ערי ארץ-ישראל. המסורת המוסלמית מלמדת אותנו על הסכמים אשר ערכו הערבים עם הערים, אשר לא גילו התנגדות. בין המרכזים העירוניים והמנהליים החדשים שפותחו ונבנו לאחר הכיבוש נדון בהרצאה בטבריה. מעיר קטנה בתקופה הביזנטית, הפכה טבריה בסוף המאה השביעית לבירת ג'נד אלארדן, במקומה של ביסאן, היא בית שאן.
עובדה ידועה היא שמלומדים מוסלמים נסעו למרכזים העיקריים של לימוד בעולם המוסלמי. סוריה ומצרים היו חלק ממסלול הנסיעה של מלומדים אלה. במחוזות הדרומיים של אלשאם הם ביקרו בעיקר בדמשק, אך כפי שמתברר - גם בטבריה. בדיקה מדוקדקת של רשימת המלומדים, המיוחסים לטבריה, ואלה אשר עברו בה כדי ללמוד ולרכוש השכלה, מביאה להכרה חדשה באשר לחשיבותה של העיר כמרכז רוחני, לימודי ותרבותי בג'נד אלארדן בפרט ובשאם כולה.