תולדות עם ישראל בעת העתיקה מתאפיינות בתנודות חוזרות ונשנות של מרכוז וביזור. בתקופה הביזנטית עוברת המטוטלת כמעט כליל לקצה הביזור. בעוד שבמאה הרביעית הנשיאות הייתה בשיא כוחהּ ומעמדהּ, ספק רב אם היוותה גורם מכריע או בעל השפעה בקהילה המקומית. למיטב ידיעתנו, חיי התרבות החומרית והרוחנית של הקהילות התנהלו באופן אוטונומי, הן בארץ והן בתפוצות, וכתוצאה מכך נוצר פסיפס של דפוסים בין קהילה לקהילה. עדויות לכך נמצאות במקורות הכתובים ובממצא הארכאולוגי, האמנותי והאפיגרפי.
ההרצאה תתמקד בתופעת הביזור והשלכותיה כפי שהיא מוצאת ביטוי בתחומים רבים של חיי העם בתקופה הביזנטית.