תקופת הברונזה הקדומה נמשכה למן המחצית השנייה של האלף הרביעי ועד לשלהי האלף השלישי לפני הספירה.

תקופה זו נחלקת לשלושה שלבים כרונולוגיים, תרבותיים:
תקופת הברונזה הקדומה א' (3500–2900 לפני הספירה).
תקופת הברונזה הקדומה ב' (2900–2600 לפני הספירה).
תקופת הברונזה הקדומה ג' (2600–2200 לפני הספירה).

ראשיתה של התקופה מתאפיינת בהתבססות מחודשת של היישובים הכפריים, לאחר השבר שהתרחש בסופה של התקופה הכלקוליתית המאוחרת. היישובים, שהתפרסו בכול חבלי הארץ, נשענו על גידולי שדה, על מטעים ועל משק חי. לפרק זמן זה יש לייחס את ביות החמור ששימש כבהמת משא, את המצאת להב המחרשה ששדרגה את עיבוד השדות ואת השימוש ההולך וגובר בכלי עבודה מנחושת שדחקו בהדרגה את הכלים העשויים מצור. בתקופה זו התהדקו הקשרים הכלכליים עם מצרים כפי שעולה מן הממצא המצרי והכנעני העשיר שנחשף בשני האזורים.

לקראת סופה של תקופת הברונזה הקדומה א' התבססה בארץ-ישראל חברה כפרית מרובדת, ודומה שהבשילו התנאים לקיומה של תרבות עירונית. תרבות זו  התאפיינה במרכזים מבוצרים שחלשו על העורף הכלכלי וקיימו מערכות מסחר ענפות, אזוריות ובין -אזוריות. תהליך העיור התרחש במלוא עוצמתו והיקפו בתקופת הברונזה הקדומה ב', אז נוסדו ושגשגו ערים מבוצרות מתל דן בצפון ועד ערד בדרום. הערים התאפיינו בתכנון מובהק הכולל רשת רחובות, רובעי מגורים ומלאכה, אזורי מקדשים וארמונות, שטחי מחסנים ומאגרי מים. המערך העירוני הוסיף להתקיים לאורך כל תקופת הברונזה הקדומה ג', בתקופה זו אנו עדים לחורבנן של ערים אחדות וונטישתן, זאת לצד התעצמותן של ערים אחרות והופעתם של מרכיבים אתניים חדשים (למשל "תרבות בית ירח"). מערכת כלכלית וחברתית מורכבת זו קרסה  בשלהי האלף השלישי לפני הספירה. הגורמים והתהליכים שהביאו לחורבנה עדיין לא נתבררו לאשורם.