אמיר דרורי נפטר בשבת, ה-12 במארס 2005, בעת טיול בהר הנגב.
אמיר גדל בפרדס חנה, בן למשפחת חקלאים. יותר ממחצית חייו עבד במסגרות צבאיות; החל בלימודיו בפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה וכלה בתפקיד סגן הרמטכ"ל וראש אגף מבצעים, עד לפרישתו מצה"ל בשנת 1987. בשנת 1960, בהיותו קצין צעיר בחטיבת 'גולני', הוענק לו ציון לשבח (לימים עיטור העוז) על אומץ ליבו בהסתערות על המוצב הסורי בתאופיק שממזרח לכנרת. לאחר מכן קיבל חופשת לימודים, שהקדיש ללימוד הארכיאולוגיה והגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, אותם השלים בהצטיינות. כמי שלמד עמו באותו מחזור, יכול אני להעיד כי מעולם לא סיפר לי ולו פרט אחד מאותו הקרב; וגם לאחר מכן לא שמענו מפיו דבר על חוויות אישיות מן המלחמות, הפשיטות והקרבות בהם נטל חלק כמפקד. אמיר היה שתקן מטבעו ובמיוחד התנזר מסיפורי התפארות והערכת עצמו. אבל אלה רדפו אחריו בפי פיקודיו.
לאחר סיום לימודיו חזר לצבא. את עיקר שירותו עשה בחטיבתו, 'גולני', עמה לחם בגולן, כסגן מפקד גדוד במלחמת ששת הימים וכמפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים. באותה מלחמה פיקד על כיבוש החרמון מחדש מידי הסורים ונפצע קשה במהלך אותו קרב. בהיותו אלוף פיקוד הצפון נטל אמיר דרורי חלק מרכזי בלחימה במחבלים ובשנת 1982 פיקד על כוחות צה"ל במלחמת לבנון. אף שלימים התברר כי היו לו השגות לגבי מהלכים מדיניים ואחרים הקשורים במלחמה זו.
כל אותה תקופה נמשך ליבו לארכיאולוגיה. כסטודנט הוא השתתף בחפירות מצדה. מנהל החפירה, יגאל ידין, שהיה מורו, העריכוֹ בראשונה על היותו מפקד ואיש צבא, אבל אמיר קנה לו מייד מעמד כחופר מסור ורב כישרון. הוא מונה על השלמת החפירה במדרגה התיכונה של הארמון הצפוני. החפירה דרשה בין היתר פינוי של גושי סלע גדולים, ואמיר החסון וגבה הקומה הפגין כאן גם את כוחו הפיסי הגדול. גם בעת שירותו הצבאי נמשך לבו אל הארכיאולוגיה. בסיירו בגזרות שבפיקודו הוא שילב ביקורים באתרים ובחפירות. הייתה בו תערובת של התמדה, תפיסה מהירה, יסודיות ועקשנות, בעזרתם למד את האתרים ואת החפירות עד לפרטים הקטנים, אך טבעי הוא שכאשר היה צורך לבחור מנהל חדש לאגף העתיקות עלה שמו כמועמד עיקרי.
אמיר התמנה למנהל אגף העתיקות בשנת 1987, לאחר שקודמו, אבי איתן, השלים את שירותו. הוא מצא את האגף במצב של מצוקה תקציבית ואת הצוות, הקטן יחסית, במצב של יכולת מוגבלת להתמודד עם המטלות העצומות של שמירה על עתיקות הארץ, מאבק בשוד העתיקות, ניהול החפירות ופרסומן. החלטתו החשובה הייתה להפוך את האגף, שהיה לו מעמד נחות במשרד החינוך, לרשות עצמאית. כאן הפגין את כישורי הניהול הטבעיים שלו ואת ניסיונו כמפקד, ותוך זמן קצר ביותר הצליח להעביר בממשלה ובכנסת החלטה על הקמת רשות עתיקות למדינת ישראל. אף שהזיקה למשרד החינוך נשמרה, הרשות הייתה עצמאית והוּתר לה לנהל מדיניות משל עצמה ולגייס משאבים, אם בעזרת תורמים מחו"ל ואם בסיוע מרשויות מקומיות וממשלתיות, או כתשלום בעבור חפירות שביצעה הרשות ברחבי הארץ כתנאי לקיומם של מפעלי פיתוח. מספר העובדים גדל, מערך הניהול והציוד השתכלל מאוד, ונבנה מחדש המבנה הארגוני והמקצועי. כמו כן חוזקו היחידה למניעת שוד עתיקות והיחידה לארכיאולוגיה ימית. הושם דגש על פעילות שימור ושחזור והחל טיפול רחב היקף בפרסום חפירות מן העבר, שדוחות השדה שלהן וממצאיהן הצטברו במחסני האגף. אמיר, נאמן לרוח חוק העתיקות, הקדיש חשיבה רבה גם לתחום החינוך ולהגברת מודעות הציבור לארכיאולוגיה ולחשיבותה.
בתקופת כהונתו של אמיר דרורי עלה באופן משמעותי ביותר מספר החפירות שנערכו בישראל, בהן כמה מפעלים רחבי היקף שהתקיימו בשיתוף עם מוסדות אקדמיים, דוגמת חפירת העיר ההלניסטית מרישה, חפירות קיסריה וחפירות בית שאן. אתרים אלה ואחרים הפכו לגנים לאומיים המושכים קהל רב. בעת כהונתו נערכו בארץ מפעלי פיתוח מרשימים בתחום השיכון והתעשייה, נסללו כבישים רבים, ובראשם כביש 'חוצה ישראל'. אמיר התעקש על קיום סקרים וחפירות בשטחים שעמדו להיפגע והגיע להבנה עם הגופים המבצעים, שאם יימצאו שרידים בעלי חשיבות מדעית גדולה ישונו תכניות הבנייה על מנת לשמר את האתרים הארכיאולוגיים בשטחים אלה. תוך כדי כך הוא יזם שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות המחקר בישראל והציע להם להשתתף בביצוע חפירות שיש בצדן הכנסה, במקביל לחפירות רשות העתיקות. מאחר שמדובר בעבודה שיש עמה ערך כלכלי, עלו לא אחת גם חילוקי דעות חריפים. אבל ככלל, הדגש של שיתוף פעולה בין המוסדות קיים ועומד עד היום. המחלוקות בין רשות העתיקות לבין חוגים חרדיים סביב חפירות הקברים באזורי הפיתוח עלו אף הן לא אחת לכותרות. אמיר, שביצע בנאמנות את הוראות הממשלה ומשרד הדתות, לא הסכים לקבל את מעמדן של חברות חרדיות שמינו עצמן כשומרי האתרים הקדושים. מאחר שהיה עקבי ולוחמני מטבעו, ומשוכנע בצדקת עמדתו, הגיע לא אחת לעימותים עם נציגי החרדים ותומכיהם, שהציגוהו כשורש הרע.
עניין מרכזי שהעסיק את אמיר דרורי מימיו הראשונים ברשות העתיקות היה הפרסום המדעי של המגילות הגנוזות. המגילות (מלבד אלו שנרכשו קודם לכן) נמצאו מאז מלחמת ששת הימים באחריות אגף העתיקות, לימים רשות העתיקות של ישראל. ועדה בין לאומית של מלומדים שקִבלה על עצמה את האחריות לפרסום המגילות לאחר גילוין לא עשתה הרבה לקידום הנושא, אך הביקורת, שלא בצדק, נפלה על ישראל. בנחישות רבה נאבק אמיר דרורי ב'בעלי הזכויות' על פרסום המגילות, ולאחר שלא עמדו בלוח הזמנים שחויבו בו, הוצעו המגילות לפרסום לכל דורש. הוקמה מערכת חדשה בראשות פרופ' עמנואל טוב מן האוניברסיטה העברית וזו הנהיגה את העשייה הבינלאומית. לאחר שנות מחקר אחדות הושלמה המלאכה וכל קטעי המגילות פורסמו והועמדו לרשות החוקרים. עוד קשה לעמוד על המשמעות המלאה של הפרסום המלא של המגילות, אך ברור שהוא יצור דחף למחקרים רבים בעתיד.
לא אחת נאלץ אמיר לעמוד במאבקים ציבוריים נגד בכירים ובעלי סמכות. זכיתי, בהיותי ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, לעמוד עמו בשניים מן המאבקים בירושלים. האחד היה תכנית עיריית ירושלים להעביר כביש רחב לפני שער יפו ולקבור תחתיו את הממצאים הארכיאולוגיים החשובים שהתגלו במקום, תוך סכנה שיושמדו כליל. לבסוף הסתיים המאבק בהצלחה. במקום הוקם גשר עילי והחפירות באזור ניצלו והורחבו. מאבק קשה יותר התקיים בשנת 1992 כאשר הוגשה ביוזמת הממשלה תכנית לבניית יותר ממאתיים יחידות דיור על המדרון של עיר דוד. לתכנית, שמשמעותה הרס מוחלט ושינוי הטופוגרפיה של עיר דוד, הייתה זהות פוליטית מובהקת. אמיר עמד בראש המאבק, יחד עם ראש העיר טדי קולק וארכיאולוגים מכל מוסדות ההשכלה הגבוהה. גם כאן בוטלה לבסוף התכנית. במחקרים אלה ובאחרים מתח אמיר דרורי את סמכות תפקידו, כמנהל רשות הכפוף לשר החינוך, עד קצה גבול היכולת; מצפונו המקצועי גבר על המחויבות הפורמאלית.
בשנת 2000 סיים אמיר דרורי את תפקידו ברשות. מאז מצא אפשרות, לראשונה בחייו, להקדיש את מלוא זמנו לעיסוקיו הפרטיים, יחד עם רעייתו צילה, ילדיו גילי, דניה ואסא והנכדים. אך כל אותה תקופה שמר על קשר חזק עם הארכיאולוגים, ביקר בחפירות וכנסים מדעיים, היה שותף בהתייעצויות ונהנה מגילויי ההערכה וההוקרה על תרומתו העצומה להישגי הארכיאולוגיה בארץ בכללה. מכריו וידידיו המרובים איבדו חבר אהוב ומסור. יהי זכרו ברוך.
מתוך: קדמוניות, חוברת 130 (2005)