בעבר (ועד לא מזמן) התפקידים בין המינים היו מוגדרים מאוד, ולכן אפשר לשער שהממצא משקף את המשתמש או את בעל החפץ עצמו.
בעזרת חפצים שנחשפים בחפירות - כלי כחל, קעריות ומינרלים שונים - ניתן לדמיין איך אישה מתקופת בית שני התאפרה.
להלן אציג בקצרה את מנהגי טיפוח הפנים והאיפור שהיו נהוגים בימי קדם.

ראשיתו של המנהג במאגיה ובפולחן, הקדמונים נהגו למרוח את פסלי האלים במשחות ולאפר את פניהם כדי "להעניק להם חיים". עם הזמן מצא לו המנהג ביטוי בחיי הפרט מסיבות אסתטיות ובריאותיות גם יחד והיה מקובל על נשים וגברים כאחד.
עדויות קדומות לאיפור פנים הגיעו ממצרים, שם השתמרו כלי איפור, חומרי איפור ותיאורים כתובים.

במצריים ובבבל נהגו למרוח את הפנים בצבע אדום כהה, לשם כך השתמשו באוכרה אדומה שעורבבה עם שמן צמחי או שומן בע"ח. לעומתם השומרים נהגו להשתמש באוכרה צהובה.
התכשירים הקוסמטיים כללו אבקות, משחות, בשמים ושמנים מבושמים. בשל מחירם הגבוה הם שווקו בכמויות קטנות בכלים קטנים בעלי צורות שונות.
הכלים נעשו מחומרים כגון: בהט, אבן, חרס זכוכית ועצם. ממצרים מוכרים גם כלים העשויים מפאינס.
המשחות נועדו לרכך ולהגן על הפנים ולשמור על רעננות העור. הם הוכנו משמנים צמחיים ולעיתים נוסף לו דונג או שרף ריחני.

איפור העיניים, לבד מתפקידו הדתי-מאגי, נועד גם למטרות רפואיות. חומרי איפור הרחיקו זבובונים אשר גרמו לדלקות עיניים, הגנו על עפעפיים מפני התייבשות ומפני השמש המדברית.
צבעי העיניים הופקו לרוב ממינרלים שעורבבו עם מים לאחר הכתישה. , לעיתים נוסף להם שרף ואת התערובת שמרו בצדפים. במשך הזמן החלו ביצירה של כלים מיוחדים וקטנים (כלי כחל) העשויים מחומרים שונים כפי שצוין למעלה.
יחד עם הכלי נמצא "מקלון" (מקל כחל) העשוי שנהב, עצם, ברונזה או זכוכית. המקלון היה מעובה בקצהו האחד למשיחה סביב לעיניים, ובקצהו השני דמוי כפית או מרית לערבוב החומר והוצאתו מן הכלי.
את המקל היו טובלים במים או שמן מבושם ולאחר מכן בתוך האבקה וכך צבעו את העיניים.
יחד עם "ערכת האיפור" (כלי ומקל כחל) נמצאו לוחיות אבן במגוון צורות גיאומטריות, חלקן מעוטרות בדגמים צמחיים או בדגמי בע"ח.
לוחיות אלה שימשו ככל הנראה לשחיקה וכתישה של חומרי איפור לאבקה – "לוחיות שחיקה".
.
על מנהג האיפור בתק' בית ראשון ידוע מעט. במקרא נזכר שימוש האיפור בנימה של גנאי.
ירימיהו, ברצותו לדמות את ירושלים לזונה המבקשת להתייפות, מדבר על איפור עיניים ומשתמש בביטוי "תקרעי בפוך" (ירימיהו ד:30).


אולם, על סמך הממצאים שנחשפו בחפירות, אין ספק שמנהג איפור הפנים היה מקובל בתקופה זו.
בין כלי התמרוקים ששימשו לאיפור עיניים/פנים יש לכלול את קעריות האבן שהיו נפוצות בתקופה זו באזור הלבנט. קעריות עם שקע במרכז, מלוטשות ומעוטרות בחריטה של בדגמים גיאומטריים.

טיפוח הפנים היה מפותח מאוד ביוון וברומא. נשים היו מורחות את הפנים במשחות והיו צובעות אותם בצבעים עזים.
את השפתיים והלחיים נהגו לצבוע באדום (תמצית צמחים/ אצות), את העיניים והגבות צבעו בצבע שחור (אנטימון או פיח).
ביוון נעשו רוב הכלים מחרס שעוטרו בציורים המתארים את השימוש בתמרוקים.
כמו כן נמצאו גם קופסות חרס עם מכסים (פיקסיס) בהן נמצאו סומק וחומרי איפור שונים וגם קופסות שטוחות ועגולות מברונזה או שיש.

מנהג טיפוח הפנים היה נפוץ גם בארץ ישראל בימי הבית השני, כלי הכחל האופייני לתקופה הוא שפופרת זכוכית צרה וארוכה. נמצאו כלים שהורכבו משתיים עד ארבע שפופרות.
מקל הכחל עצמו עשוי לרוב ברונזה, חלקם מעוטרים בחריתות.
בנוסף השתמשו בקופסות גליליות עם מכסים עשויות חרס, עצם וזכוכית.

בחזרה להווה: תעשיית הקוסמטיקה מגלגלת מיליוני שקלים מידי שנה, כפי שאמר המלך שלמה: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש"
(קהלת א:9).

קישור לתערוכה המקוונת