Israel Antiquities Authority
נגישות

אריגים קדומים בארץ-ישראל

אורית שמיר ועליזה בגינסקי

עם ביות בעלי החיים ותירבות הגידולים החקלאיים החל האדם להשתמש בחומרים טבעיים, כגון פשתן, כותנה, צמר ומשי, להפקת סיבים, שמהם טווה חוטים וארג פרטי לבוש שונים. האריגים בעת העתיקה היו עשויים מחומרים ששרדו רק באזורים היבשים בארץ: במדבר יהודה, בנגב, בערבה ובסיני. לעתים נדירות הם שרדו גם באזורים אחרים כשהם צמודים למתכות. מאריגים אלה אפשר ללמוד על טכניקות של טוויה, אריגה וצביעה, על התפתחותן ועל השימוש בהן; כמובן ניתן ללמוד מהם גם על האופנה באותם ימים, על דרכי המסחר, הייצוא והייבוא ומעמד האוכלוסייה באתר.
           
ייצור האריגים היה כרוך בעבודה ובמיומנות רבה, כנאמר: "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן (כבס) ונפץ (סרק) וטוה וארג ואחר כך מצא בגד ללבוש" (ברכות נ"ח א'). בשל כך היו האריגים יקרים לבעליהם שהשתמשו בהם שוב ושוב.
 
כדי לייצר אריג דרושות לפחות שתי מערכות חוטים: מערכת אחת המשמשת כבסיס לאריגה, השתי, שחייבת להיות מתוחה, והשנייה, הערב, המוכנסת בניצב למערכת המתוחה. על מנת ליצור אריג יש צורך במכשיר למתיחת השתי - הנול.
 
במאמר זה יוצגו החומרים והטכניקות של האריגה והצביעה בארץ-ישראל על פי האריגים שנתגלו החל מהתקופה הכלכוליתית ועד לימי הביניים.
חומרי טוויה
איור 1 - גבר טווה
איור 1 - גבר טווה
פשתן
הפשתה התרבותית היא צמח חד-שנתי, שגובהו 1.2-0.3 מ'. אורכו של סיב הפשתן כ-35 ס"מ והוא מצטיין בחוזק ובגמישות. לאחר הקציר מושרים גבעולי הפשתן במים למשך-10 20 יום כדי להפריד בין שכבת הגבעול החיצונית לבין הסיבים הפנימיים, המשמשים לטוויה ולאריגה. השלבים הבאים הם ייבוש, ניפוץ וסריקת הגבעולים.
 
עדות לשימוש בחוטי פשתן נמצאה בנחל חימר כבר בשנת 6500 לפסה"נ. במקורות מהמאה הב' נזכר הפשתן לעתים קרובות כענף חקלאי ותעשייתי מרכזי בארץ, וכאחד ממוצרי הייצוא העיקריים שלה. גידולו בארץ פסק כמעט לחלוטין עם הכיבוש הערבי.
 
צמר
השימוש בצמר כמקור לסיבי טוויה החל רק  משלהי התקופה הניאוליתית או בתקופה הכלקוליתית. השגת הצמר נעשתה לראשונה על ידי משיכתו בידיים בזמן הנשירה ורק בשלב יותר מאוחר על ידי גז בעזרת מספריים. בשלב ראשון רחצו את הצמר במים, כדי להסיר ממנו את הלכלוך והשמן. בשלב השני סירקו את הצמר כדי להוציא ממנו את הזרעים והעשב שנלכדו בו, וכדי להפריד וליישר את הסיבים לכיוון אחיד לצורך הטוויה.
 
נוסף על הצמר השתמשו גם בשיער עיזים וגמלים. שיער עיזים הוא קשה לטוויה ונוטה להישבר. השימוש בו נפוץ מהתקופה הרומית. שיער גמלים הוא רך יותר, אך נדיר בשימוש בארץ-ישראל.
 
כותנה
מקור הכותנה בעמק האינדוס בהודו משנת 1750 לפסה"נ. בארץ-ישראל אריגי כותנה ידועים רק מהתקופה הביזנטית. הכותנה יובאה מתימן, מהודו או ממצרים ועם הכיבוש הערבי החלו בגידולה בארץ.
 
משי
ייצור אריגי המשי החל בשנת 2700 לפסה"נ בסין וסוד ייצורו נשמר עד המאה הו' לסה"נ, אז הועבר על ידי נזירים במקלות הליכה לאסיה הקטנה. אריגי משי אחדים נתגלו בארץ החל מהתקופה הביזנטית. השימוש באריגי משי נפוץ בימי הביניים, אז הם יובאו מסין, סוריה, פרס, ו/או מסופטמיה.
                                                
טוויה: טכניקות ועקרונות
איור 2 - נול אנכי, ציור קיר, רומא
איור 2 - נול אנכי, ציור קיר, רומא
מטרת הטוויה היא ליצור באמצעות הכישור והפלך חוט ארוך מסיבים קצרים (איור 1) שיהיה חזק וגמיש. משקולת הפלך תלויה על הכישור ומכבידה עליו כדי שיסתובב והסיבים ייכרכו זה בזה. בארץ מקובלת שיטת הכישור התלוי, שבה פעולת הטוויה יכולה להיעשות (עד היום) תוך כדי הליכה. בשיטה זו נוצר חוט עדין ואחיד. החומר שממנו עשויה משקולת הפלך צריך להיות עמיד בפני טלטולים.
 
משקל הפלכים הוא עד 150 גרם. בדרך כלל פלכים קלים, עשויים מעץ, שימשו לטווית צמר (סיבים קצרים), ואילו פלכים כבדים, עשויים מאבן, שימשו לטווית פשתן (סיבים ארוכים). גובה הכישור נע בין 7 ל-15 ס"מ וקרוב לקצה העליון יש חריץ או וו כדי לתפוס את החוט.
נולים
איור 3 - נול קרקע
איור 3 - נול קרקע
הנול הקדום ביותר שהשתמשו בו באזורנו היה כנראה נול הקרקע (איור 3), אשר הודות לניידותו הוא משמש נוודים גם היום. הנול מתואר בציורי קיר ובמודלים של בתי מלאכה לאריגה בקברים במצרים העתיקה. זהו נול אופקי שחוטי השתי בו מתוחים בין שני מוטות שכל אחד מהם מחובר לקרקע באמצעות שתי יתדות. מחצית מחוטי השתי (הזוגיים) מחוברים בלולאות (נירים) למוט (מנור האורגים); הרמתם יצרה פתח שדרכו עברו חוטי הערב. הפתח הבא נוצר על ידי הרמת חוטי השתי האי-זוגיים בעזרת מוט נוסף (כבד השער). יתרונו הגדול של נול הקרקע הוא בפשטותו ובניידותו. כדי להתקינו יש צורך רק בחבילת מקלות, יתדות, ואבנים.
 
 
איור 4  - נול משקולות
איור 4 - נול משקולות
נול המשקולות (איור 4) הופיע בארץ לראשונה בתקופת הברונזה התיכונה 2 ומקורו באנטוליה; הוא נעלם בסוף המאה הא' לסה"נ. נול זה תואר על גבי כלי חרס יווניים החל מהמאה הו' לפסה"נ.
 
הנול בארץ היה בנוי משני מוטות אנכיים שהמרחק ביניהם כמטר אחד עד שני מטרים. למעלה, ביניהם, מונחת קורת כובד השתי (Warp beam) שאליה קשורים חוטי השתי ועליה מתגלגל הבד שנארג; לעתים היה קשור אל קורה זו מקל שאליו קשורים החוטים. בקצה התחתון נמתחו קבוצות חוטי השתי על ידי משקולות הקשורות אליהם. צורתן ומשקלן של המשקולות משתנה לאורך התקופות ונע בין 20 ל-500 גרם. מעט מעל מחצית גובה הנול יוצאים מהמוטות האנכיים שני מוטות קצרים ומפוצלים לשניים, שעליהם נשען מנור האורגים (Heddle rod)  ואליו מחוברים חוטי השתי הזוגיים. משיכת מנור האורגים קדימה גורמת לכך שנוצר רווח בין חוטי השתי הזוגיים לבין החוטים האי זוגיים, דרכו ניתן להעביר את חוטי הערב. הידוק החוטים נעשה כלפי מעלה בעזרת מוט (חרב האורגים). נול זה אינו עומד חופשי בחלל אלא נשען על חלקו העליון של קיר.
 
לנול זה יש יתרונות שעודדו את השימוש בו במשך אלפי שנים: רוחב הבד שניתן לארוג בו עולה על שני מטרים; הרווח שנוצר בין החוטים הזוגיים לאי-זוגיים רחב מאד ומאפשר העברת הבוכייר בידיים למרחק רב או זריקתו; אורך השתי אינו מוגבל בניגוד לנול הקרקע שבו אורך הנול קובע את אורך השתי.
 
הפסקת השימוש בנול המשקולות נבעה מכמה מגבלות שהיקשו על תפעולו. האורג(ת) חייב(ת) לבצע את פעולת האריגה בעמידה או בהליכה הלוך וחזור. ההידוק של חוטי הערב נעשה כלפי מעלה, בניגוד לכח הכובד. הדבר הביא לערטול האורגות ופגע בצניעותן (משנה נגעים 9:2).
איור 5 - נול אנכי
איור 5 - נול אנכי

הנול האנכי (איור 5) החליף בארץ את נול המשקולות. הוא הגיע לארץ מרומא, אליה הגיע ממצרים, שם היה נפוץ כבר בימי הממלכה החדשה. הנול עשוי משני מוטות אנכיים המחוברים בקורה אופקית אחת מעליהם (קורת כובד השתי), ובמקום המשקולות שמותחות את השתי הוא קשור לקורה אופקית תחתונה. מנור האורגים מונח על שתי יתדות הבולטות מתוך עמודי הנול. בשיטת אריגה זו ההידוק מתבצע כלפי מטה וכך האורג היה יכול לשבת ולהתחיל את האריגה מלמטה כלפי מעלה. בנול זה משתמשים עד היום, בעיקר באריגת שטיחים ודגמים (טפסטרי).

איור 6 - נול משיכה
איור 6 - נול משיכה
בסוף המאה הה' לסה"נ מופיעים בארץ אריגים שנעשו בנול המשיכה (איור 6), שהוא נול משוכלל עם מתקן אוטומטי ליצירת דגמים. זהו נול אופקי שבו אפשר לשלוט בכל חוט מחוטי השתי או בקבוצות קטנות של חוטי השתי. על מנת ליצור דוגמה, החוטים נקשרים על ידי נירים (לולאות) נוספים, שנקשרים למתקן שמעל לנול, המאפשר להרים אותם על ידי משיכה. לצורך הפעלת הנול נחוץ, נוסף לאורג, גם פועל או פועלים שמפעילים את המתקן. גם הנול הזה משמש עד היום. המתקן שמעליו שוכלל בתחילת המאה הי"ט והופעל על ידי כרטיסים מנוקבים בכח קיטור ואחר כך חשמל (נול ג'קרד).
צביעה
איור 7 - נסיונות צביעה בפואת הצבעים ע"י יהודית ספראי
איור 7 - נסיונות צביעה בפואת הצבעים ע"י יהודית ספראי
חומרי הצביעה בעת העתיקה נלקחו ברובם מן הצומח והחי. עדויות לצביעה קיימות כבר במצרים הקדם-שושלתית. פשתן וכותנה נצבעו רק לאחר הטוויה. בצמר נהוג היה לצבוע את הסיבים לפני הטוויה. יש עדויות לטוויית חוטים מגיזות במגוון צבעים, למשל טוויית גיזה צהובה עם גיזה כחולה להשגת צבע ירוק. כמו כן השתמשו בצבעים הטבעיים של הצמר: חום, לבן ושחור; כדי לקבל גוני אפור ערבבו גיזות שחורות ולבנות. הפשתן קשה לצביעה ולכן לא הרבו לצבעו, ואם צבעו אותו היה זה לרוב בצבע כחול מצמח האינדיגו שאינו מצריך מקבע.
איור 8 - אריג צבוע בכנימות של תולעת השני-קרמז, עין רחל
איור 8 - אריג צבוע בכנימות של תולעת השני-קרמז, עין רחל
מקבע  הוא חומר כימי שמתרכב (מתחבר) עם הצבע וגורם לכך שהצבע נתפס על הבד. בעזרתו הצבע הופך להיות יציב ועמיד נגד אור ורחצה. חלק מהמקבעים גורמים לשינוי הצבע. הקדמונים השתמשו במעט מאוד צבעים, בעיקר באינדיגו, פואה, קרמז (כנימות) וחלזונות ארגמן. 
 
צבע אדום בעולם העתיק הופק בעיקר מצמח פואת הצבעים (איור 7). רק ארבעה אריגים שנתגלו בארץ ישראל נצבעו בכנימות של תולעת השני-קרמז (איור 8).
איור 9 - נסיונות צביעה באיסטיס הצבעים ע"י יהודית ספראי
איור 9 - נסיונות צביעה באיסטיס הצבעים ע"י יהודית ספראי
הצבע הכחול הופק בעיקר משני צמחים – איסטיס הצבעים (איור 9) וניל הצבעים (אינדיגו).
השימוש ברכיכות ממוצא ימי היה ידוע בעולם העתיק ליצירת צבעים בין תכלת לארגמן, אך התגלה בארץ-ישראל באריג אחד בלבד (ממצדה). חיקוי לצבע הארגמן האמיתי שהופק מרכיכות ממוצא ימי נעשה על ידי עירבוב פואת הצבעים ואינדיגו.
אריגה - העדויות הקדומות
איור 10 - אריגה רגילה
איור 10 - אריגה רגילה
העדות הקדומה ביותר לטכסטילים היא מנחל חימר משנת 6500 לפסה"נ, שם נתגלו חוטי פשתן עשויים בטכניקות קליעה שונות, אך לא באריגה שדרשה שימוש בנול. אריגים מתקופת הכלקולית נתגלו במערות רבות במדבר יהודה, כגון מערת המטמון ומערת הלוחם (איור 10). מעט אריגים נתגלו ביריחו מתקופת הברונזה התיכונה.
 
אריגים מתקופת הברונזה המאוחרת, סוף המאה הי"ד-תחילת המאה הי"ג לפסה"נ, נתגלו בתמנע - במקדש המצרי (פורסמו על ידי א' שפר וע' תדהר) ובמחנות הכורים. רובם עשויים צמר והשאר משיער עיזים או פשתן. הם עשויים באריגה רגילה, החוטים אחידים בעוביים ומעידים על עבודה מיומנת. מעט מהאריגים צבועים בצבע אדום שהופק מפואת הצבעים, ומעט בצבע כחול מאינדיגו. האריגים ממחנות הכורים דומים לאריגים שנתגלו במחנה הפועלים בתל אל-עמרנה מאותה תקופה, ורובם כנראה נארגו באתר או על ידי השבטים מהסביבה. במחנות הכורים לא נתגלו פלכים, כישורים או חלקי נולים, זאת משום שהמקום שימש לכריית נחושת, ואילו פעולות הטוויה והאריגה נערכו באזורים שבהם גרו הכורים בתמנע, ואלה לא נחפרו. רוב אריגי הצמר מאוד עדינים, עשויים מחוטים דקים, אחידים בעוביים וצפופים; חלקם תפורים, וסביר ששימשו כפרטי לבוש. אריגי השיער הגסים שימשו ככל הנראה לקליעת סלים או יריעות לאהלים. הבדווים משתמשים עד היום בשיער עיזים לאריגת יריעות לאוהליהם. יתרונם של אריגים אלה בכך שאינם חדירים למים.
אריגים מתקופת הברזל
מעט מאוד אריגים מתקופת הברזל נתגלו בארץ. המספר הרב ביותר הינו מהמאות הט'-הח' לפסה"נ והוא נתגלה בכונתילת עג'רוד. רוב האריגים הם מפשתן, 11 עשויים צמר ושלושה הם אריגי שעטנז )כלאיים), כלומר עשויים מצמר ופשתן ארוגים יחדיו. לבוש שעטנז אסור היה על בני ישראל (ויקרא י"ט: 19), אך הותר לכהנים הגדולים (שמות כ"ח: 39, 15, 8-4).
 
בקדש ברנע נתגלו כ-50 פיסות של אריגי פשתן מפוחמים מהמאה הז' לפסה"נ. איכות הטוויה גבוהה והחוטים בדרך כלל אחידים בעוביים. חלק מהאריגים עברו הטלאה - פיסת אריג נתפרה מעל החלק שנקרע. האריגים עדינים וסביר ששימשו ללבוש. הם דומים לאלה מכונתילת עג'רוד.
 
ביוטבתה (המאה הח' לפסה"נ) ובכונתילת עג'רוד נתגלו פיסות של אריגי פשתן אשר עברו הלבנה.
 
פלכים ומשקולות נול נתגלו כמעט בכל אתר מתקופת הברזל ב' בארץ-ישראל ומעידים על מלאכת טוויה ואריגה עניפה (ולעתים על תעשייה). הדיון בהם חורג ממסגרת מאמרנו זה.
התקופות ההלניסטית והרומית
איור 11 - אריג מעוטר בפסי הצללה, עין רחל
איור 11 - אריג מעוטר בפסי הצללה, עין רחל
האריגים היחידים ששרדו מהתקופה ההלניסטית הם מוואדי דליה. בתקופה הרומית מתרבות העדויות, שעה שאריגים רבים נתגלו במדבר יהודה: מצדה (אלפי אריגים), מערת האגרות, ואדי מורבעת, קומרן, מערות באזור יריחו, הנגב, הערבה ובאתרים על דרכי הבשמים – עין רחל, מואה, שער רמון וקצרה. האריגים עשויים מצמר או מפשתן בטכניקת אריגה רגילה (איור 10) בדומה לכל האריגים שהוזכרו עד כה. לעתים נדירות הם  עשויים באריגת אלכסון שהיא טכניקה מורכבת יותר. לא נתגלו אריגי שעטנז בארץ מתקופה זו, גם לא באתרים שבהם סביר שלא שהו יהודים, למעט באתר קבורה נבטי בעין תמר. האריגים דומים לממצא באזורנו: בסוריה )דורא אירופוס, פלמירה(, במצרים )קרניס, קצר אל-קדם, אבו שא'אר, מונס קלודינוס ואתרים בנוביה(  ובמסופוטמיה (אל-טר).
איור 12 - אריג מטולא, עין רחל
איור 12 - אריג מטולא, עין רחל
ברוב האתרים שהוזכרו לעיל נתגלו פיסות של טוניקה ושל הלבוש העוטף אותה. הלבוש המקובל באותם ימים, גם אצל היהודים, היה טוניקה (במקורותינו: כותונת או חלוק) עשויה צמר או פשתן. הטוניקה נארגה על הנול משתי יריעות מלבניות אשר נתפרו זו לזו; פתחים הושארו לצוואר ולידיים. הטוניקה נקשרה סביב המותניים, ואורכה היה עד הברכיים או מעט מתחתן כדי שלא תפריע בזמן העבודה. אם היתה הטוניקה ארוכה מעט, אפשר היה להרימה על ידי חגורה. טוניקת הצמר עוטרה בפסים (clavi) צבעוניים היורדים מאזור הכתפיים, ואילו טוניקת הפשתן עוטרה בדרך כלל בפסים עצמיים המורכבים ממספר חוטי ערב לא צבועים אשר הועברו בבת אחת (רוחבם מגיע ל-12 ס"מ, למשל במואה). ככל שהפסים היו רחבים יותר כך מעמד הלובש היה גבוה יותר. צבע הפסים המועדף בצמר היה אדום, העשוי בדרך כלל משורשי פואת הצבעים. מעל הטוניקה נכרכה יריעת אריג מלבנית הנקראת במקורותינו טלית-הבגד החיצוני, העוטף ("היה לבוש חלוק ועטוף טלית" ,תוספתא, טהרות ח, יג; הימטיון ביוונית; פליום בלטינית). פינות הטלית עוטרו בדגם האות גמא (דמוי זווית) או דגם האות H.
 
רוב האריגים שנתגלו במצדה היו שייכים לנצורים. הם היו מפוארים (למשל אריגי אלכסון אשר יובאו מאירופה), אך עברו הטלאות ותיקונים. אפשר ללמוד מהם שהיהודים התלבשו כבני העמים מסביב. מספר פריטים ראויים לתשומת לב מיוחדת: מעטפת מצמר מעוטרת ברקמה, מגולגלת וקשורה - זו בוודאי שימשה לעטיפת מגילה כדוגמת אלה שנתגלו בקומרן; רשתות שיער מפשתן; וגרביים מצמר. ברבים מחדרי הסוגרים נתגלו משקולות נול המעידות על אריגה באתר בזמן המצור.
 
איור 13 - רפידת נשיאה, עין רחל
איור 13 - רפידת נשיאה, עין רחל
בעין רחל, אשר שימש כאתר חנייה לשיירות על הדרך שעלתה מהערבה להר הנגב (דארב אל-סולטן - אחת מדרכי שיירות הבשמים שחיברו את פטרה עם עזה), נתגלו כ 110-אריגים: צמר (70), שיער עיזים ו/או גמלים (32) ופשתן (8). רובם הגדול של האריגים תוארכו לשלהי המאה הא' לסה"נ ואחדים לשלהי המאה הא' לפסה"נ.
התקופה הביזאנטית
רוב אריגי הצמר נותרו בצבעם הטבעי, מיעוטם צבועים (חום) או מעוטרים בפסים צבעוניים או בטפסטרי (= דגם הנוצר באמצעות חוטי הערב על ידי כיסוי קבוצה של חוטי השתי). באתר נמצאו גם שני אריגים מעוטרים בפסי הצללה (איורים 12-11)-  פסים שיש בהם מעברי גוונים הדרגתי שנוצר באמצעות טוויה של חוט המורכב מסיבים במספר גוונים בכמויות משתנות. אריגי הצללה נתגלו גם במצדה.
 
שרידי תפרים נותרו ב-20 אריגי צמר. בחלק מהאריגים התפרים מסודרים, כלומר הרווח ביניהם אחיד, הם שווים בגודלם וניכרת הקפדה על עשייתם. באחרים התפרים לא מסודרים, לעתים בכיוונים שונים, גסים ולא אחידים בגודלם; המרחקים ביניהם אינם שווים וניכר שנעשו ביד בלתי מיומנת או ברשלנות. התפרים נועדו לחבר טלאים, לתקן אריג שנקרע (איור 15), לתפור מכפלות ולחבר שני אריגים יחדיו.
 
אריגי שיער העיזים בדרך כלל חומים, ללא צביעה. לקבוצה זו שייכת רפידת נשיאה (איור 13) מעוגלת בקוטר חיצוני של 15 ס"מ, שאיננה מוכרת מאתרים אחרים. הרפידה עשויה מאריג שיער עיזים אשר כל קצה שלו פותל לכיוון מנוגד, וסביבו לופף חבל מסיבי תמר. ניתן לשער שחפץ זה שימש להנחה על הראש לנשיאת משאות, כפי שנהוג עד היום בחברות מסורתיות.
התקופה האסלאמית הקדומה
איור 14- איקט, נחל עומר
איור 14- איקט, נחל עומר
אריגי כותנה מופיעים בארץ לראשונה בניצנה ובעין בוקק. אריגי משי אחדים נתגלו בניצנה ובעבדת. אריגי פשתן, אשר שימשו ברובם תכריכים, נתגלו בקברים בתל שבע, באר שבע, רוחייבה ולאחרונה גם בתל אל-פול.
 
אריגים שנעשו בטכניקת ברוקד (הוספת ערב נוסף לקיים) מופיעים בניצנה ומספרם גדל בתקופה מאוחרת יותר. שיטה זו אפשרה ייצור מהיר של אריגים עם דגמים, יותר מאשר אריגת טפסטרי. אריגים מורכבים (שתי שכבות של חוטי שתי) נתגלו בעין בוקק וגם מספרם גדל בתקופות מאוחרות יותר.
 
הכיבוש המוסלמי וכינון האימפריה הרחבה תחת שלטון אחד הסירו את המחסומים המדיניים בין המזרח למערב. כתוצאה מכך נוצרה תנועה חופשית של אנשים ומוצרים מהודו וסין במזרח ועד לספרד במערב. אזור אילת והערבה שימשו צמתים חשובים, שבהם עברה תנועה זו הן בדרך ים סוף ונמל אילת הן בדרכי היבשה שהובילו ממרכז השלטון בדמשק לערים הקדושות בחג'אז, וממזרח האימפריה, בדרכי המשי והבשמים לסוריה ולנמלי הים התיכון.
 
בזכות האקלים החם והיבש באזור השתמרו חומרים אורגניים רבים וביניהם מאות אריגים, מוצרי קליעה, חוטים וחבלים. השונות בין האריגים מאותה תקופה נובעת מאופי האתרים ומקרבתם אל הדרך הראשית.

רוב האריגים, שנמצאו באתרים שהיו כפרים וחוות חקלאיות, כגון כפר שחק, עין יהב ויוטבתה, עשויים באריגה פשוטה מחומרים מקומיים, צמר ושיער עיזים, ומיעוטם - מפשתן שהיה נפוץ מאד באזור ויובא ככל הנראה ממצרים. דומים להם גם האריגים שנמצאו במכרה הנחושת בנחל עמרם.

אתר נחל עומר, השוכן בתחנת דרכים על הדרך הראשית בערבה, מצביע על פריצת דרך חשובה ביותר בהתפתחות הטכנולוגית של האריגה ועל קשרים ענפים עם אזורים רחוקים במזרח ובמערב. העדות הבולטת  ביותר לכך היא המספר הרב של אריגי הכותנה שנמצאו באתר. אריגי כותנה אחדים נמצאו גם באתרים אחרים וקדומים יותר באזור, אבל בנחל עומר הם מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר. חלקם מעוטר באיקט שתי  (איקט - מהשורש השמי 'עקד', שפירושו לקשור) - צביעת הדגם בחוטי השתי במספר צבעים לפני אריגתם (איור 14) והם הקדומים ביותר שנמצאו מעוטרים בטכניקה זו. עד כה נתגלו אריגי איקט מכותנה במצרים מהמאות הט'-הי' לסה"נ, ובחלקם כתובת המעידה על מוצאם מתימן. הכותנה, ויחד עמה גם טכניקת האיקט, הגיעו לתימן מהודו. באיורי קיר במערות באג'נטה שבהודו ,שתאריכן מסוף המאה הה' עד תחילת המאה הו' לסה"נ, נראות דמויות לבושות בבגדים מעוטרים בדגמים הדומים לאלה שנמצאו בנחל עומר. מספר פיסות כותנה הן בדגמי פסים ומשבצות בדומה לאריגי הפשתן, שאחדים מהם גם הולבנו - רמז למקורם המצרי, שם היתה ההלבנה שכיחה. נמצאו גם שלוש פיסות עשויות ממשי, בדומה לשבע פיסות משי מאותה תקופה שנמצאו בצדה השני של הערבה, בפלה שבירדן. 
ימי הביניים
איור 15- אריג משי, מערה 38
איור 15- אריג משי, מערה 38
בחפירת הצלה שנערכה בקצ'ר אל-יהוד ליד הגבול הירדני נמצאו כ-250 פיסות אריג בקבר אחים שהיה במקום. האריגים תוארכו לפי בדיקות פחמן -14 למאה הט' לסה"נ. הפיסות הן בגדלים שונים; הגדולה שבהן  119 X 155 ס"מ. בעזרת המחשב ניתן היה לצרף מספר פיסות שהיו שייכות לאותו החפץ. בניגוד לממצאים האחרים מימי הביניים, רוב האריגים באתר זה עדיין עשויים  מפשתן (171), ורק מיעוטם (7) מכותנה. לא נמצאו אריגים מעורבים או אריגים העשויים מחומרים אחרים, כגון צמר, שיער עיזים או משי. האריגים אינם צבועים. נראה שרוב האריגים הם קטעי לבוש, ביניהם טוניקות שלמות העשויות ממספר פיסות אריג התפורות זו לזו. לטוניקות פתחי צוואר בצורת V הנרכסים בכפתורים עשויים בקליעה בצורת כדור ובלולאות. אורכן מגיע לאזור הברכיים ואין להן קפל להשחלת חגורה. כן נמצאו רצועות עם אריגה צפופה בשוליים ודלילה יותר במרכז ששימשו, ככל הנראה, כיסויי ראש.
איור 16 - אריג משי תפור לאריג פשתן, מערה 38
איור 16 - אריג משי תפור לאריג פשתן, מערה 38
בחפירות שנערכו בשנת 1993 במסגרת מבצע מגילה במערה 38 בצוק הקרנטל מעל ליריחו, התגלו כאלף פיסות אריג, מקלעות וחבלים. הם תוארכו על סמך בדיקות פחמן14-, הממצא הקרמי, הטכניקה והאיקונוגרפיה של האריגים למאות הט'-הי"ג לסה"נ. ניתן לשער שהמערה שימשה מפלט בעת המהומות והמלחמות הרבות שפקדו את האזור וכמחסן לטכסטילים משומשים של אוספי ו/או סוחרי סמרטוטים. טכסטילים משומשים אלה היו חומר  גלם לתעשיית הנייר אשר חדרה לאזורנו במאה הט' לסה"נ ממרכז אסיה, לשם הגיעה עם הכיבוש המוסלמי מסין.
 
האריגים שנמצאו משופשפים, קרועים וחתוכים. חלקם מטולאים, בשימוש משני ואף שלישי, מורכבים מפיסות אריג אחדות מאותו אריג או מאריגים שונים. ייחודו של האתר במספר הניכר של קטעי אריג מפוארים ממשי (איור 15), הארוגים בטכניקה מתוחכמת בדגמים צבעוניים, ובאריגים בעלי שתי מפשתן וערב מכותנה. החל מהמאה הט' לסה"נ הצליחו לגדל כותנה בארץ ובסוריה. כשליש מהאריגים עשויים מכותנה, ארוגים באריגה פשוטה. רובם לא צבוע. כ-80 צבועים בגוונים שונים של כחול; אריגים אחדים משובצים או מעוטרים בפסים כחולים. כשליש נוסף של האריגים עשוי מפשתן - רובם ארוגים באריגה פשוטה. אחרי הכיבוש המוסלמי התמעט גידול הפשתן בארץ והחומר יובא ממצרים. בדומה לאריגי הכותנה - רובם אינו צבוע. שישה מעוטרים בפסי טפסטרי צבעוניים ממשי בדגמים של ציפורים, ברווזים, בעלי חיים שונים, שריגים ומוטיבים צמחיים וגיאומטריים מסוגננים, וכן בכתובות או פסוידו-כתובות ערביות. מספר גדול של אריגים מסוג זה נמצא במצרים עם כתובות שמתוארכות  לתקופה הפאטימית. נמצאה קבוצה גדולה נוספת של כ-130 פיסות הארוגות על שתי פשתן וערב של חוטי כותנה; רק שמונה מהם צבועים בכחול. קבוצה זו ייחודית לאתר - כמעט ולא נמצאו עד כה אריגים דומים באף אתר בארץ וגם לא באזורים סמוכים, כמו סוריה ומצרים. אפשר לשער שאריגים אלה הם מייצור מקומי. חוטי הפשתן והכותנה היו זמינים במידה שווה, לכן השתמשו בחוטי הפשתן החזקים והחלקים לשתי ובחוטי הכותנה כעלי הסיבים הקצרים, הרכים והגמישים לערב, על מנת לקבל אריג חזק ורך למגע. כן נמצאו כ-40 פיסות משי; מיעוטן באריגה פשוטה, רובן בסוגים שונים של אריגה מורכבת (compound weave) שלביצועה דרוש נול משיכה (draw loom - נול משוכלל עם מנגנון דיגום מכני. בנול כזה אפשר לארוג דגמים חוזרים מסובכים, בדגם גיאומטרי, צמחי, דגמי בעלי חיים וציפורים וכתובות. רוב אריגי המשי באריגה מורכבת שנמצאו במערה הם בשילובים של כחולים ואו חומים עם הצבע הטבעי של המשי. אריגים בדגמים ובטכניקות דומים נמצאו בפרס, בסוריה ובביזנץ. חלקם הגיעו כעטיפות לרליקוויאריה לכנסיות ולמנזרים באירופה. הם מתוארכים למאות הט'-הי"א לסה"נ. במערה 38 נמצאו רק מעט מאד אריגי צמר ושיער עיזים (25 בלבד). אפשר להניח שהם מייצור מקומי. רק אריג אחד מצמר הוא קטע משטיח עם פלומה צבעונית ודגם גיאומטרי הדומה לקטעי שטיחים קדומים יותר שמוצאם מאנטוליה או מארמניה ואשר יובאו למצרים.
הממצא העשיר ממערה 38 מלמד על השימוש בטכסטילים, על המצב החברתי, הכלכלי וקשרי המסחר של תושבי אזור ירושלים ויריחו במשך כשלוש מאות שנה. בראשית התקופה, במאות הט'-הי"א לסה"נ, היתה רמת חייהם של תושבי המקום גבוהה וזו אפשרה ייבוא של אריגי משי מפוארים מפרס, מסוריה ומביזנץ. גם אריגי הפשתן שהיו מעוטרים בפסי טפסטרי ממשי, יובאו ממצרים. כאשר המצב הביטחוני הידרדר עקב מלחמות ומרידות רבות שהיו באזור, ובמיוחד עם הכיבוש הצלבני, ירדה גם רמת חייהם של התושבים, והם השתמשו באריגים הישנים והמפוארים לעיטור הבגדים הפשוטים מפשתן ומכותנה שיוצרו במקום. במאות הי"ב-הי"ג התחדשו שוב הקשרים עם הארצות הקרובות ואף הרחוקות, ואנו עדים לקיומה של "אופנה בינלאומית "של אריגים פשוטים עם פסים ומשבצות כחולים ולבנים, שהיתה נפוצה באירופה, במצרים ואפילו במערב אפריקה.
בקבר מתחת לרצפת הקתדרלה הצלבנית בקיסריה נמצאו מספר פיסות קטנות של אריג משי וחוטי כסף מוזהבים באריגת קלפים ובאריגה מורכבת. אריגים בטכניקה זו נעשו באירופה בתקופה זו, בעיקר בגרמניה ובבריטניה. ממצא זה מאשר את הידוע לנו מהספרות, שמוצא הצלבנים היה מארצות אלו.
 
בחפירות שנערכו ב"מערת הקדושים" בעבדת נמצאו 80 פיסות אריג פשוטות; כמחציתן עשויות מצמר ושיער עיזים,ויתרתן מפשתן או מכותנה. לא נמצאו שם אריגי משי. אפשר להניח שאריגי הכותנה והפשתן, הדומים לאריגים מאתרים אחרים באותה תקופה, יובאו למקום ושימשו ללבוש, בעוד שהאריגים הגסים מצמר ושיער עיזים, ששימשו ליריעות ולכיסויי ריצפה, הם מייצור מקומי של הבדווים שחיו בצפון הנגב בתקופה הממלוכית.
באי האלמוגים, דרומית לאילת, נמצא מספר גדול של פיסות אריג. מאתיים שלושים ושש מהן נבדקו ותוארכו לתקופה האיובית ולראשית התקופה הממלוכית (סוף המאה הי"ב - תחילת המאה הי"ד לסה"נ). בתקופה זו היה על האי מיצד ובו חיל מצב שתפקידו היה לשמור על הכניסה לנמל עקבה ששימש צומת בין דרכי הים מערב הדרומית וממזרח אפריקה, ודרכי היבשה לסוריה ולמצרים. אפשר להניח שבשל מיקומו של האתר נמצאו בו אריגים במגוון חומרים, טכניקות ועיטורים, שמוצאם מאזורים שונים ומרוחקים. רוב קטעי האריג נמצאו במזבלה כשהם משופשפים, קרועים וחתוכים, בדומה לאלה שנתגלו במערות, והם עשויים גם מחומרים דומים; לא נמצאו אריגים עם שתי מפשתן וערב ממשי. פיסות הכותנה המודפסות דומות לאריגים שנמצאו במצרים ומוצאן מהודו; אריגי כותנה עם ריקמת משי (או חוטי ערב נוספים)  brocadingדומים לאריגים שנמצאו באתרים מאותה תקופה במצרים. פיסת אריג כזו נמצאה גם בקומרן ותוארכה על סמך בדיקת פחמן 14-למאה הי"ג לסה"נ. ייחודית לאתר היא קבוצה גדולה של פיסות אריג בדגמי פסים עם שתי ממשי וערב (נסתר) מכותנה  - מולהם. הם מוזכרים במקורות הערביים שם נאמר שמוצאם מעיראק ומשם הופצו בכל העולם המוסלמי. יתרונם הוא בכך שלבישתם אינה מפירה את איסור הקוראן על לבישת בגדי משי לגברים, ולמרות המראה הבוהק והרך שלהם מחירם נמוך מזה של משי טהור. הממצא העשיר באי מעיד על הרב-גוניות של הטכסטילים ועל המסחר הענף בתקופה האיובית ובראשית התקופה הממלוכית. אפילו במיצד קטן ונידח בים סוף נמצאו אריגים מכל רחבי העולם המוסלמי ואפילו מחוצה לו.
המחקר הארכיאולוגי של האריגים מלמד על ההתפתחויות הטכנולוגיות לאורך התקופות ועל השפעתן על אומנות האריגה בארץ ישראל. הדבר מתבטא בחומרים: במעבר מפשתן שלוקט לפשתן שבויית וגודל; לאחר-מכן החל השימוש בצמר שתחילה נתלש ורק מאוחר יותר נגזז. כמו כן נמצאו עדויות לשימוש בחומרים חדשים שיובאו ארצה, דוגמת המשי והכותנה. כיווני הטוויה ( S ו Z-לימין ולשמאל) השתנו אף הם במשך השנים, וממקום למקום, וקביעתם מסייעת בזיהוי מקור הטכסטילים ובתיארוכם. עם שכלול נולי האריגה התאפשרה אריגת דגמים מסובכים ויצירת אריגים מורכבים. גם שיטות הצביעה השתכללו ואפשרו יצירת דגמים בשימור (איקט) ובהדפסה, נוסף על הדגמים הארוגים. 
 
הלבוש השתנה גם הוא: מבגד שנארג בפיסה אחת לבגד שגזרתו נגזרה ונתפרה. כן נוספו פרטי לבוש - המכנסיים, שהגיעו מהמזרח, ומגוון כיסויי הראש - יוצרו בגדים בשילוב של מספר אריגים ונקבעו הבדלים בין בגדי גברים לנשים. גם סוגי האריגים שלא נועדו ללבוש התרבו, כגון יריעות למחיצות, לכיסויי מיטות וספות, כיסויי כריות ורצפה - מרבדים ושטיחים.
ממצא האריגים מלמד גם על מצבם הכלכלי של תושבי האתר: עד כמה האריגים היו מפוארים, צבעוניים? באיזו מידה עברו הטלאה ו/או שימשו בשימוש משני? האם הם ייצור מקומי או ייבוא? האריגים מעידים גם על קשרי המסחר בתקופות השונות המתבטאים בייבוא של אריגים, חומרים וטכניקות מארצות קרובות ורחוקות.
 
הטכסטילים, בהיותם חומר אורגני, ניתנים לתיארוך על ידי בדיקות  פחמן-14. בבדיקות אלה, נוסף לבדיקת הטכנולוגיה והאיקונוגרפיה, אפשר להיעזר על מנת לתארך אתרים ארכיאולוגיים שבהם נמצאו טכסטילים.