ניהול מורשת העבר ושימורה (Cultural Heritage/Sites Management) הוא נושא שמרבים לעסוק בו בעולם, ואלה העוסקים בו, הן ברמה התיאורטית הן ברמה המעשית, מייחסים חשיבות עליונה למעורבות הציבור והרשויות המקומיות בניהול משאבים אלה. הגוף העיקרי שלו השפעה על דרכי הפעולה לשימור אתרי עתיקות בארץ היא רשות העתיקות. פעולתה קלה במקרים של אתרים שחשיבותם רבה ואשר נמצאים בשטחים פתוחים, אך קשה יותר כשמדובר באתרים שחשיבותם בינונית או מקומית בלבד ואשר נמצאים בתחומי יישובים עירוניים [1].  למרבה הצער, מרבית האתרים שלהם נשקפת סכנה נמנים דווקא עם הקטגוריה השנייה ועל כן שמירתם מהווה אתגר גדול. העיר כרמיאל, שבה נמצא ריכוז גדול במיוחד של אתרי עתיקות, היא מקרה מבחן ליחידת נוף, הנמצאת בשלבים של פיתוח מאסיבי והופכת במהירות משטח פתוח למירקם עירוני רווי שפיתוחו, לו שותפים בעלי עניין שונים, מעמיד בסכנה את אתרי העתיקות שבה.

מעיון במסמכים שונים בארכיון רשות העתיקות עולה כי ערב הקמת העיר בשנת 1964 נערכו פגישות בין נציגי אגף העתיקות לנציגי משרד הבינוי והשיכון לצורך תיאום תוכניות הפיתוח. אולם, קצב העשייה בשטח היה מהיר יותר ולא תמיד תאם את הסיכומים, דבר שהביא לפגיעה באתרים ולהריסתם המוחלטת של שניים מהם (ח'ירבת א-טאהר, וחורבת רחץ)[2]. באותה עת היה סיכום עקרוני בין אגף העתיקות למשרד הבינוי והשיכון לגבי ביצוע חפירות ארכיאולוגיות במשך שנתיים-שלוש. אף שסיכום זה לא מומש במלואו, התחילה חפירה ארכיאולוגית בחורבת בתה, אשר נמשכה מספר שנים והשתתפו בה תלמידי בית הספר המקומי. המטרה, כמקובל באותם ימים, היתה לעורר את הזיקה בין בני הנוער למקום באמצעות חוויית הגילוי של השרידים העתיקים ולשלב את האתר בפארק עירוני [3]. בחפירה נתגלו מנזר, כנסייה, פסיפסים, בור מים גדול (איור 2; Yeivin 1991). אף שהשרידים שנחשפו בחפירה היו מרשימים ובמצב השתמרותם טוב למדי, לא היה המשך לרעיון לשמרם או לשלבם בתוכניות הפיתוח הסביבתי.

הנוף ההיסטורי של השטח שעליו הוקמה כרמיאל היה חלק בלתי נפרד מן האתרים שנמצאו בו. מאידך, האינטנסיביות של פיתוח האיזור היתה והינה בעוצמה חסרת תקדים — גבעות טרשים יושרו ועמקים מולאו בעפר, ומן הנוף הקדום כמעט ולא נשאר (או ישאר) דבר. מבחינה זו, למרות שחורבות בתה וזגג לא נהרסו, הן איבדו ייחודן בנוף והן אובדות בתוך השטח האורבני. מצב זה בולט בהשוואה שבין מצבם של שני אתרים אלה לבין חורבת מדרסה ולח'ירבת אל-קברה הנמצאות במבואותיה המערביים של העיר, אשר מסיבות שונות לא הגיעו שטחי הבינוי של שכונת 'גבעת רם' החדשה לקירבתן, ונופן הגלילי שומר עדיין על אופיו (איור 9). 

הניסיון בכרמיאל מלמד כי הגופים האמונים על מדיניות התכנון הממשלתית ודרכי יישומה עדיין לא הפנימו במלואו את הצורך בשילוב הניהול של מורשת העבר כחלק אינטגרלי שלה. נראה שגם המתכננים האורבניים, העובדים על פי הזמנת משרדי הממשלה והנחיותיהם, לא הפנימו את הצורך בשימור אתרי העתיקות ושילובם במירקם המודרני. הנתונים הרי עומדים לרשותם, אך בדרך כלל לא נשמע קולם בדבר הצורך לשמר את מורשת העבר, וגם אצלם ניכרת לעתים הגישה המחפשת את הפתרונות הקלים תחת ההגדרה "פינוי מטרדים". אמנם נכון כי לשימור מורשת העבר דרוש תקציב, אך הניסיון מראה כי בדרך כלל, כאשר קיימת מודעות גם התקציב נמצא. הקושי טמון, אם כן, בספק שהמודעות לנושא השימור תתרחש דווקא בעידן 'הכלכלה החדשה' בו ערכו של תא שטח נשקל בדונמים, בדולרים ובזמן. מבחינה זו התוצאות בכרמיאל אינן משביעות רצון, אף כי עלולות היו להיות גרועות יותר. ואף אם ביחס להשתלשלות הדברים הן יכולות להחשב לכאורה כסבירות, אין בכך כדי להסיק שהמהלכים שנעשו שם היו הנכונים ביותר ועשויים להצליח במקום אחר. נהפוך הוא. דומה שאסור לסמוך על האפשרות שנציג המשרד הממשלתי הפועל בשטח יגלה אופק ראייה רחב, אלא צריך להגיע למצב שבו יהיה מענה מובנה, או לפחות התווית דרך, לניהול מורשת העבר ולשימורם של מאות אתרי העתיקות הפזורים בארץ. מהלך כזה צריך להתמקד דווקא באותם אתרים משניים שחשיבותם רבה מבחינות שונות, ועל כן  שימורם הכרחי, למרות שברור כי לעולם לא יהפכו לגנים לאומיים.