Israel Antiquities Authority
נגישות

העיר היהודית

דני שיאון וצבי יבור, רשות העתיקות

ממחקרים חדשים עולה כי אי שם בשלהי תקופת בית שני, כנראה בסוף המאה הא' לפני סה"נ, חלה באוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל החמרה בשמירה על ההלכה היהודית בכלל ועל דיני הטומאה והטוהרה בפרט. בגמלא ניתן לעמוד על שלב זה בהסטוריה היהודית ועל זיקתם של יושביה להלכה.

 

שני סימנים מובהקים ישנם לכך שגמלא הייתה אמנם עיר יהודית: בית-הכנסת וארבעת מקוואות הטוהרה שנחשפו. למעשה, סמיכות ה"מבנה הציבורי" ובו "חדר הלימוד" ל"ברכה המטויחת", (על פי הגדרותיו של גוטמן בעונות הראשונות) הם הוכחה להיותו של זה בית כנסת ושל זה מקווה טוהרה ושניהם יחד - מרכז קהילתי. המקווה בבית הבד ברובע המערבי נבנה אמנם בעשורים האחרונים לפני נפילת העיר, אך גם ברובע החשמונאי סמוך מקווה הטוהרה לבית הבד ונראה שאין הדבר מקרי גם אז נזקקו לטיהור הכלים והעובדים. מציאת מקוואות טוהרה בסמוך לבתי בד בתקופת בית שני היא תופעה מוכרת ביהודה, כדוגמת בית בד שנחשף בפסגת זאב ליד ירושלים. לעומת זאת, ברובע המערבי נמצאו שברים של כמאתיים ספלים (המכונים גם 'ספלי מדידה'), קערות, מכתשים ופקקים עשויים אבן גיר. אלה כלים האופייניים ליישוב היהודי בשלהי בית שני, במיוחד בירושלים. בניגוד לכלי חרס, כלי אבן שאינם מקבלים טומאה נעשו שכיחים החל מסוף המאה הא' לפני סה"נ, אך בעיקר במאה הא' לסה"נ. אין אנו יודעים מהו מקור הכלים בגמלא. ייתכן שהם ירושלמיים, אך ייתכן גם שהם נוצרו בגליל, שם ידוע בית מלאכה לכלים כאלה בסביבות בית שערים. ברובע החשמונאי לא נמצאו כלי אבן גיר כלל!

ישנם גם סימנים צנועים יותר ועקיפים לשמירת ההלכה. כך למשל, העובדה כי לא נמצאו כל ציורי דמויות ואפילו לא דגמי צמחים על שברי הטיח הצבעוני. תמשיחי הקיר בבתי המגורים בגמלא הם מתקופה שתמשיחי קיר בעלי ציורים היו נפוצים בעולם הרומי. עדות נוספת להקפדה על מצוות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" באה מנרות השמן. רובם המכריע (שברים של כ- 1200 נרות) הם מן הטיפוס ה'מקורצף', או בשמם הנפוץ יותר 'נרות הרודיאנים', אשר ראשית הופעתם בסוף ימי הורדוס או מעט מאוחר יותר. רק 22 נרות מטיפוס זה נמצאו ברובע החשמונאי. בגמלא זכה נר זה לכינוי "נר המרד", מאחר ובראשית החפירות נמצא בהקשרים ארכיאולוגיים של המרד. נרות פשוטים אלה, העשויים על גבי אבניים, נמצאו ברובם המכריע באתרים ובקברים יהודיים, וזאת בתקופה שיצרני הנרות בעולם הרומי ניסו להתעלות זה על זה בעושר העיטורים והדמויות שעל נרותיהם. רוב החוקרים סוברים כי הנר המקורצף התפתח כצורך דתי יהודי ואולי אף משיקולים כלכליים מסוימים. פרט לשלושה נרות תמימים, רוב שברי הנרות (יותר מ-99% מהם!) שנמצאו בגמלא הם של חרטום הנר העשוי ביד, שלעתים קרובות נותרו עליו עדיין סימני פיח. אין ספק שמקצת החרטומים שייכים לנרות שנשברו בכוונה תחילה, לאחר שנסדקו או יצאו מכלל שימוש מסיבה אחרת. שבירה זאת נועדה לפסול נרות פגומים, וזאת משום שהם עשויים חרס, וככאלה הם מקבלים טומאה. לעומת זאת, ברובע החשמונאי נמצאו בעיקר נרות הלניסטיים עשויים בדפוס ועל חלקם דמויות אֶרוטס (Erotes) מכונפות, סוג נפוץ למדי בארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית. מלבד הגישה הפחות מחמירה להלכה בתקופה זו, ייתכן שאפשר לקשור המצאות נרות מעוטרים אלה לזמנו של דמטריוס הטירן ופמלייתו, שגורשו מגמלא, על פי יוסף בן מתתיהו, על ידי אלכסנדר ינאי.

עדות נוספת ומעניינת לשמירת ההלכה היהודית נתגלתה ברובע המערבי. כאן נחשפה סמטה צרה ברוחב של כ- 1 מ' בין שני בניינים. חזיתו של הבניין האחד בנויה אבני גזית יפות ואילו הבניין השני 'פשוט'. ייתכן שהיה זה מעבר שהוביל למדרגות שהוליכו לגגו של אחד הבניינים. משני עברי הכניסה לסמטה נבנו שתי אומנות שהצרו את המעבר. לאומנות אלה אין כל תפקיד מבני וברור שהן נוספו לאחר הקמת הבניינים. נראה שלפנינו עדות ארכיאולוגית ל'עירוב' (הסבת רשות הרבים לרשות היחיד המאפשרת לטלטל חפצים בשבת). הספרות התלמודית (משנה עירובין א:ב) מגדירה בדיוק את האופן שבו ניתן לפתור בעיה זו: על ידי הוספת 'לחיים' לפתחהן האומנות שנחשפו בגמלא. יש לציין גם את זיקתה הברורה של גמלא ליהודה, כפי שהדבר עולה ממציאת בתי בד בשיטת 'הקורה ומשקולות' וממציאות מקוואות הטוהרה, האחד בתוך בית הבד והשני סמוך מאד אליו.


מאמרים נוספים ...