כפי שעולה מפרסומים של סקרים וחפירות, בהר הנגב ובצפון מזרח סיני לא נמצאו שרידים ארכיאולוגיים ששייכים לאלף השני לפנה"ס. פעילויות אנושיות רבות כמו הליכה רגלית, רעיית צאן, עיבוד הקרקע, ועוד, אינן מותירות שרידים חומריים שניתן לזהות בסקר ארכיאולוגי. יתר על כן, במידה שיש שרידים חומריים בולטים, התיארוך לא תמיד פשוט או מובן מאליו. בעמק עין אל-קודיראת בצפון מזרח סיני, נמצאו שרידי אמות מים שונות. חלקיקי אפר קטנים בתוך טיט סידי אפשרו תיארוך פחמן-14 של שלוש אמות מים קדומות. אחד הוא בטווח של 1673-1454 לפנה"ס (MB-II או LB). שכבת האפר בתל אל-קודיראת (קדש ברנע)  הקשורה למצודה התחתונה  נתנה תאריך פחמן-14 בטווח של 1210-1050 לפנה"ס (ברזל א'). בחפירות גיאוארכיאולוגיות בהר הנגב בחורבת חלוקים התגלתה קרקע אנתרופוגנית עבה בנחל מדורג. קרקע זו מאופיינת בהרכב של חלקיקי אפר קטנים מאד, אשר מעורבבים באופן הומוגני עם חלקיקי המינרלים הרגילים בנוסף לחלקיקי עצמות קטנות של צאן. אלו הינם שרידי טיוב הקרקע על ידי האדם שהוסיף פסולת בישול לצורך הגברת פוריות הקרקע במערכת חקלאית של מי נגר. תיארוך פחמן-14 לאורך החתך הסטרטיגרפי של הקרקע האנתרופוגנית נתן תוצאות מענינות מאד: שלושה תאריכים מתחתית החתך הם מהתקופה הניאוליתית המאוחרת (סביב 4700 לפנה"ס). באמצע החתך התקבל התאריך  1530-1450 לפנה"ס (MB-II או LB), ומעליו תאריכים אחרים החל מתקופת הברונזה המאוחרת ועד תקופת הברזל א'.