משחר הארכיאולוגיה המדעית ועד לתחילת שנות השמונים לא חל שום שינוי משמעותי בטכנולוגיה שבה תיעדו ארכיאולוגים את חפירותיהם. הכלים איתם הגיעו ראשוני החוקרים במאה ה-19: העיפרון, המצלמה, מכונת הכתיבה, התיאודוליט והשולחנית המשיכו לשרת אותם נאמנה במשך רוב המאה העשרים. גם המדיה שבה הוצג הדו"ח הסופי – הספר המודפס – נמצאת עמנו עד היום.
 
אולם בעשרים השנה האחרונות אנחנו חווים מהפכים טכנולוגיים בקצב גובר והולך. מסדי נתונים (DBS) הופיעו על מחשבי mainframe ועברו עד מהרה למחשבים אישיים. מעבדי תמלילים החליפו את מכונת הכתיבה. ה-total station וה-GPS החליפו את ציוד המדידה האופטי תוכנות CAD ו-GIS הכניסו מיפוי ושרטוט ממוחשב. צילום דיגיטלי החליף את הפילם, והצילום התלת-מימדי עומד בשער. האינטרנט מאפשר לחוקרים גישה מרחוק לקבצים ומאגרי נתונים. המחשב הנישא ומחשב-כף-היד מאפשרים להכניס טכנולוגיה לבור החפירה עצמו וה-wireless מאפשרת למחשבי החפירה לדבר ביניהם (ו/או עם האינטרנט). תהליך הכנת "כתב היד" לדפוס הוא כולו דיגיטלי.  אפילו המדיה שבה מופיע הפרסום היא יותר ויותר מדיה אלקטרונית. הדו"חות הפרלימינאריים ב"חדשות ארכיאולוגיות" כבר עברו לפרסום אלקטרוני, וסביר  להניח  שבעתיד הקרוב גם דו"חות חפירה סופיים יופיעו בפורמט דיגיטלי.
 
אין חפירה או פרוייקט ארכיאולוגי אחר היום שאינם ממוחשבים במידה זו או אחרת ויש שהם דיגיטליים לגמרי – כלומר כל תהליך התיעוד מחשיפת הפריט בשטח ועד להופעתו בדו"ח הסופי של החפירה נעשה (או לפחות יכול להיעשות) בלי מגע עיפרון-על-נייר.
אין צורך לפרט כאן את יתרונות הטכנולוגיות החדשות – אולם יש ל"מהפכה הדיגיטלית" אספקטים שהקהילייה הארכיאולוגית טרם נתנה עליהם את דעתה בצורה ממוסדת. והרי מספר:
 
·        פיצול טכנולוגיות: ניסיונות לבנות תוכנות ייעודיות לארכיאולוגים – שייתנו את כל הפתרונות בחבילה אחת ושכל הארכיאולוגים יעבדו איתן – לא צלחו, וספק אם יש להם הצדקה כלכלית. בהיעדר "תוכנת על" מתבסס כל פרוייקט על מערך של תוכנות מדף שונות זו מזו. זה יוצר בעייה של העברת נתונים מתוכנה לתוכנה בפרוייקט עצמו וודאי שבין פרוייקטים שונים. נשאלת השאלה האם אין דרך ביניים בין שתי האופציות הקיצוניות?
 
·        שימור נתונים לאורך זמן: דו"ח חפירה שנכתב ב-1890 קריא היום באותה מידה שהיה בעת כתיבתו. גם הפתקים בכתב ידו של ג'ון גרסטנג המזהים חרסים מחפירתו ב-1924 ניתנים לקריאה היום (במידה שלא נגסו בהם פיסית שיני הזמן). לעומת זאת, לא קיימת בארץ מכונה המסוגלת לקרוא את הסרט המגנטי עליו נשמר בסיס הנתונים הארכיאולוגי הראשון שתיכנתי בשנת 1979 (וגם אילו הייתה לא ניתן היה להפעיל את התוכנה). שימור נתונים בעולם הדיגיטלי מחייב מעבר ממדיה למדיה ו- upgrade מתוכנה לתוכנה באופן שוטף. כיום, מוטלת האחריות לכך על החוקר עצמו (כל עוד הוא חי ופעיל). לא נעשה שום ניסיון רציני להתמודד עם שאלת שימור הנתונים ברמה המוסדית (וודאי שלא ברמה הלאומית).
 
·        פרסום אלקטרוני של חפירות: הנסיונות החלוציים – בארץ ובעולם – ליצור כתבי עת ארכיאולוגיים באינטרנט רק נוגעים בקצה-קצהו של הפוטנציאל של צורת פרסום זו. בניגוד לטקסט נארטיבי, איש לא קורא דו"ח חפירה מתחילתו עד סופו. אנחנו משתמשים בדו"חות בדילוגים – מהדיון הסטרטיגרפי לתוכנית, ומשם ללוח הקראמי, וחזרה לסטרטיגרפיה. כלומר: דו"ח החפירה הוא hypertext טבעי, שהסיבה היחידה שנכתב כספר היא מגבלות של המדיה המודפסת. דו"ח חפירה ממוחשב אמיתי יוכל לאפשר למשתמש לא רק להסתכל בנתונים כפי שהוצגו על ידי החופר, אלא לבדוק תרחישים נוספים. למשל: להציע שינוי סטרטיגרפי ולבדוק כיצד הוא משפיע על החלוקות הקראמיות, או להיפך. ניתן אף לבנות "מטה בסיסי נתונים" שיחפשו במספר רב של דו"חות / בסיסי נתונים חפירתיים בו זמנית (אך ר' לעיל "פיצול טכנולוגיות"). ושוב – גם אם נבנה מערכת כזאת הפועלת היום (במקום, או בנוסף לפרסום דו"ח בדפוס) מי לידינו יתקע שגם בעוד עשרים שנה היא תעבוד?