חיפוש בספריה
חינוך וקהילה
|
מידע שימושי
|
תצוגות ארכיאולוגיות
|
מבנה ארגוני
|
חנות
|
פרסומים
|
סרטים
צור קשר
|
אודותנו
|
עברית
|
English
|
ﺍﻟﻌﺮﺑﻴﺔ
מי אנחנו
חפירות ארכיאולוגיות
מתנדבים
רישוי, בניה ואגרות
מגילות מדבר יהודה
אספנים
כנסים וימי עיון
דוברות
מכרזים
מאגר ספקים
ארכיון
הצהרת נגישות
צור קשר
אתרים נוספים
חדשות ארכיאולוגיות
עתיקות - המהדורה המקוונת
אתר הסקר הארכיאולוגי של ישראל
מינהל שימור
הארכיון המדעי
הספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה ע"ש ליאון לוי
אגודת הידידים של רשות העתיקות
פסיפס לוד
הגן הארכיאולוגי בירושלים
אתר פרוייקט יפו
אתר ועדת ערר לפי חוק העתיקות
ההיסטוריה חוזרת
דרור מרמור - מעריב עסקים
שנות ה- 60 היו תור הזהב של הארכיאולוגיה בישראל. האמת, זה לא ממש מפתיע: הרגשות הלאומיים וההיסטוריים פעמו במלוא העוצמה אצל הצברים והעולים החדשים, שהתחברו בקלות לאדמה ולתנ"ך, והשתוקקו לראות במו עיניהם שרידים מהעבר המפואר של האומה הצעירה קמים לתחייה. באותם ימים הצליחו כל חרס שהעיד על ימי הזוהר של תקופת בר-כוכבא, או מזכרת שנמצאה על פסגת מצדה, להרטיט את לבותיהם של
מיליוני יהודים בכל העולם, שרבים מהם ביקשו לבוא ולחפור בעצמם באדמת הארץ.
אבל מאז שטפו מים רבים את ערוצי מדבר יהודה, והעדנה הארכיאולוגית באה אל קצה. הציבור הישראלי שכבר מזמן קשה לדבר עליו בהכללה גורפת, העדיף לראות את מערות קומראן או את הארמונות המפוארים שהקים הורדוס רק כעצירת ביניים קצרה בדרך למלונות המפנקים של ים המלח. האדמה והתנ"ך הפכו לשתי מילים זרות כמעט לישראלים רבים. נדמה כי אפילו גבורת לוחמי מצדה הפסיקה לגרות את הדמיון. כשהפסקנו לחפור
בעבר הלאומי שלנו והעדפנו להתרכז בעתיד, אף אחד לא הזיל דמעה.
לאחרונה נסדק משהו באדישות הישראלית כלפי העבר שלנו. גם בהיעדרה של איזו דמות מעוררת השראה כמו יגאל אלון, משה דיין או אפילו אינדיאנה ג'ונס, מצליחה הארכיאולוגיה להרים את ראשה מהעפר, ולהצית את הדמיון שלנו מחדש. משום מקום הקסם והמסתורין של העבר כובשים את מקומם בכותרות העיתונים. בשיחות הסלון אנחנו שוב מוצאים את עצמנו מדברים על בית ראשון ובית שני, ולא רק במונחים של נדל"ן.
מוזיאון במפעל הבירה
יותר מ- 200 פניות בכל חודש, מהארץ מחו"ל, נוחתות על שולחן רשות העתיקות מאנשים רגילים לגמרי, שרוצים להתנדב לחפירות ברחבי ישראל. אינספור גופים חינוכיים מציפים את הרשות בבקשה לחשוף את תלמידיהם לעולם הארכיאולוגיה. רק בשנה האחרונה השתתפו יותר מ- 30 אלף תלמידים בפעילות ארכיאולוגית בבית-גוברין, בתל-אפק, בטבריה ועוד. כשהקימה הרשות לפני שנה
אתר אינטרנט לענייני ארכיאולוגיה
,
גלשו אליו 10,000 איש בכל חודש.
אין ספק, המספרים לא משקרים. עוד ועוד ישראלים מגלים מחדש את התחום שנזנח כמעט כמו הסודות ההיסטוריים שהוא מנסה לחשוף, והחיידק הארכיאולוגי מתפשט כמו שפעת. "
חוג פסיפס
", מועדון חברים צנוע שהקימה רשות העתיקות לפני שנה, המציע לחבריו סיורים מודרכים והשתתפות בחפירות ובימי עיון, הספיק לקלוט 700 מכורים רק בזכות שמועות מפה לאוזן. מתוכם 32 הם חברי כנסת מכל סיעות הבית. "גם אם הם לא
באמת מתעניינים בארכיאולוגיה", אומרים ברשות, "הרי שהצטרפותם מעידה לפחות שהם מאמינים כי ארכיאולוגיה משרתת כרגע את האינטרסים שלהם. זה רק מדגיש את הפופולריות בציבור".
בזמן האחרון יותר ויותר בתי ספר ויחידות צבאיות החלו לאמץ לעצמם אתרי חפירות כפרויקט. 700 תלמידים מבית הספר נווה-שלום בבאר-שבע חושפים כיום את שרידי העבר הביזנטיים הנמצאים בחצר בית ספרם. שני בתי ספר מרמת בית-שמש אימצו את אחד האתרים בנחל ירמות שליד בית הספר. 400 חיילים משתתפים בפרויקט "אימוץ אתר" בשיתוף רשות העתיקות בדרום.
גם באוניברסיטאות מדווחים, אמנם בזהירות, על גידול אמיתי בהרשמה ללימודי ארכיאולוגיה. במכללת הגליל העליון החליטו, לראשונה בארץ, לייסד חוג ללימודי תואר ראשון בשימור, מעין תת-התמחות שתעניק הכשרה מעשית יותר. צביקה גרינהוט, ארכיאולוג מנחה ברשות העתיקות, מספר כי מאות סטודנטים מרחבי העולם כבר אינם חוששים מהמצב הביטחוני, ונוהרים אל אתרי החפירות העבריים. במקביל לא מעט אזרחים מחליטים באמצע החיים לצאת לשמש היוקדת, לשים חולצה על הראש, ולקחת בידיים את חפירה. רק לאחרונה הגיע אל גרינהוט ישראלי בן 55, בנקאי במקצועו, שהחליט לקחת חופש מפק"ם, מט"ח ועו"ש, ויצא לשנת שבתון. במשך חודש וחצי, יום אחר יום, הוא כרע ברך והצטרף לחפירות שניהל גרינהוט.
גם
הוצאות הספרים והחנויות
החלו לקדם בברכה ספרי טיולים השולחים את הקוראים אל אתרי עתיקות. זה קרה כאשר התברר שמשפחות רבות כבר אינן מסתפקות רק במסלולים מוצלים ומלאי מים לטיול של שבת. אפילו מורי הדרך, שרבים מהם מצאו את עצמם מובטלים, זיהו את הטרנד החדש וקפצו בחדווה על העגלה. הקרן הקיימת לישראל מגדילה ללא הרף את מספר סיורי הארכיאולוגיה, וגם מדריכים פרטיים מצליחים להתאושש אחרי לא מעט שנים שחונות. עד כדי כך מורגש השיפור, שדני הרמן, מדריך קבוצות וארכיאולוג בעצמו, מצליח לגבש קבוצות ישראליות לטיולים בארץ שעוסקים בארכיאולוגיה נוצרית. "זה לא שיגעון הסודוקו", הוא אומר, "אבל יותר ויותר ישראלים מגלים עניין בהיסטוריה שלנו, של העם ושל הארץ. אפילו הזווית הנוצרית שכמעט לא היתה מוכרת, מתחילה לעניין אותם, והם באים להכיר אותה מקרוב גם דרך החפירות והארכיאולוגיה".
מנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן מספר שאפילו הקבלנים והיזמים חוששים פחות להיכנס לפרויקט נדל"ני, הצפוי לקום על אתר שעשוי לכלול חפצי ארכיאולוגיה. לדבריו, רשות העתיקות החליטה לאחרונה לנהוג יותר בחופשיות, ולהתיר לקבלנים להכניס את התגליות הארכיאולוגיות אל תוך מיזם הנדל"ן. "הם מבינים שיש ממד אחר לבניין שנבנה על שרידי העבר ומציג אותם לראווה", הוא מסביר.
ואם כל זה לא מוכיח את הפופולריות של הלהיט החדש-ישן, הנה דוגמה לא צפויה: בעוד
שתצוגות ארכיאולוגיות
במוזיאונים הן עניין שבשגרה, כעת הן מגיעות אפילו אל חברות מסחריות - מפעל אינטל בקריית-גת, קניון קסטרא בחיפה, אפילו במפעל הבירה של קרלסברג באשקלון. לרוב מדובר בעתיקות המזוהות עם המקום, ואולי גם כאלו שנמצאו ממש מתחתיו. לדברי חוה כץ, מנהלת
תחום אוצרות המדינה ברשות העתיקות
, מתוך 225 תצוגות בישראל רק 34 מהן מוצגות במוזיאונים ועוד 18 בגנים לאומיים ובמרכזי
מבקרים. היתר פזורות בכל רחבי הארץ: 70 באוספים קיבוציים, 48 במוסדות ציבור ללא כוונת רווח, 40 במוסדות חינוך ו15- בגופים מסחריים.
שודדי העתיקות
אפילו העבריינים גילו את הפוטנציאל האדיר הטמון בארכיאולוגיה, אף שתיעוד ההיסטוריה בארץ ישראל אינו עומד בדיוק בראש מעייניהם. כשיש כל כך הרבה אוצרות המסתתרים במעמקי האדמה, וכשיש מי שמוכן לשלם עליהם סכומים נאים, לא קשה למצוא
שודדי עתיקות
שיעברו על החוק, ויחללו את הסודות הנחבאים מתחת לפני הקרקע כדי לגזור כמה קופונים. רק בשנה האחרונה התגלו בישראל 350
חפירות שוד
-
ממוצע של אחת ביום. רק לשם השוואה, בסוף שנות ה- 90 עמד הממוצע השנתי על פחות מ- 80 מקרים, אבל המספרים מזנקים במהירות מסחררת.
מתחילת השנה נעצרו כ -100- שודדים, רובם מהשטחים, ומהחקירות עולה כי השיטה שלהם פשוטה למדי: מגיעים לאזור קו התפר העשיר בדרך כלל באתרים ובממצאים ארכיאולוגיים, ובעבודת חפירה פשוטה יחסית הם דווקא מצליחים להעלות חרס בידיהם (במובן המילולי, כמובן). עם קצת יותר מזל, אפשר למצוא מטבעות, כלי זכוכית עתיקים ועוד. בהמשך יגיעו כל הפריטים למכירה באינטרנט או לשווקים שונים.
גם זיופי העתיקות הרימו ראש בשנים האחרונות, וניצלו את הפופולריות המואצת ואת מחירי העתק שהעולם מוכן לשלם על ממצאי ארכיאולוגיה נחשקים. כולם עוד זוכרים איך לפני שנים אחדות שלף אספן העתיקות הישראלי עודד גולן שני גילויים מדהימים:
גלוסקמת "יעקב אחי ישוע",
תיבת קבורה שעליה נחקקה הכתובת "יעקב בר יוסף אחי ישו", סיפקה הוכחה ראשונה לעולם הנוצרי לקיומם הפיזי של ישו ומשפחתו. במקביל,
כאילו כדי לא לקפח את העולם היהודי, חשף גולן את כתובת יהואש החקוקה על לוח אבן, ומתארת את בדק הבית שערך יהואש מלך יהודה בשנת 2800 לפני הספירה - העדות הראשונה מחוץ לתנ"ך לקיומו של בית המקדש הראשון. לרוע המזל, אותן תגליות היסטוריות, אולי הדרמטיות ביותר שנמצאו כאן בשנים האחרונות (ואולי בעולם כולו), הפכו יום אחד לאחת מפרשיות זיוף הארכיאולוגיה החמורות ביותר, והן מתבררות כעת בבית המשפט.
המורשת של ידין
למה זה קורה? מדוע בעידן של טלוויזיה מסחרית ופופולרית המשווקת בעיקר קליפים קצרים ורדודים, בתקופה שבה נהוג להסתכל בעיקר אל המחר ופחות אל האתמול, מוכנים אנשים להתמסר ולהתמכר לתחום כבד ורציני כל כך? כשמנסים לשים את האצבע על הסיבה שהביאה לקאמבק המרשים כל כך של הארכיאולוגיה, קשה למצוא גורם מרכזי אחד.
"אנשים הבינו שבמדינת ישראל אין נפט, אין זהב, אבל יש מורשת תרבותית שהולכת הרבה מאוד זמן אחורה", אומר דורפמן. ואכן, פתאום התחוור לישראלים כי בכל הקשור לעבר היסטורי קשה להתחרות במדינה שלנו. רק כאן אפשר למצוא שרידים רומיים, יווניים, ביזנטיים, יהודיים ואולי אפילו פרהיסטוריים באתר חפירות מצומצם - אחד מ- 22000 (במילים: עשרים ושניים אלף) אתרי עתיקות ידועים הפזורים בכל המדינה, על שמונה אחוזים מכל שטחה.
"יגאל ידין היה גאון בארכיאולוגיה, אבל גם ביחסי ציבור. מאז שהוא הלך איבדנו את הקול הנפלא שלנו, ואילו הזיופים ושוד העתיקות האירו פן אחר ועגום על המצב", אומרת פרופסור נעמה גורן-ענבר, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, "עכשיו אנחנו בעיצומו של תהליך חזרה. ארכיאולוגים ישראלים נמצאים בכל הזירות הבינלאומיות, בכנסים, במאמרים ובחפירות, ואני חושבת שזה עשוי להחזיר את ההילה שאבדה לנו. בזמנו של ידין הרגישה האומה שמדובר בתחביב אישי של כל אחד ואחד מהאנשים שגרים כאן. אני מקווה שהרספקט הזה יחזור להיות כמו פעם".
אלא שמלבד ההילה שהיתה מנת חלקו של ידין, נהנתה אותה תקופה גם משפע של תגליות וממצאים, שנטעו בקרב הציבור את התחושה כאילו כל האוצרות הגדולים כבר בידינו, שהכל כבר נחשף פרט לארון הברית שאולי במקרה מתחבא אי שם. אבל לאט-לאט מתברר שגם אחרי לכתם של ידין וחבריו לא הסתיימה שעתה היפה והמרתקת של
הארכיאולוגיה בישראל
. רק בשנה האחרונה נמצאה בחפירות בטבריה הסנהדרין האחרונה שפעלה בישראל בתחילת ימי הספירה, בחפירות בעיר דוד נתגלה חותם שהוא כנראה שריד מבית המקדש הראשון, ובים המלח נחשפה מגילה חדשה מימי בר-כוכבא. שורת ההצלחות הזאת נותנת את התחושה שהרבה עוד מחכה לנו בבטן האדמה, שחלקים רבים מהעבר ממתינים לחוקר שיציג אותם בפני העולם, וישפוך אור חדש על החיים כאן לפני מאות ואלפי שנים.
"אנשים עכשיו מבינים שאפשר לחפור עוד מאות שנים ולגלות כאן שרידים", מסבירה גורן-ענבר, "צריך לזכור שאנחנו יושבים על מקום שאין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם. האתר הכי קדום בארץ, בעובדיה שליד טבריה, הוא בן 1.4 מיליון שנה. מאז שראשוני בני האדם הגיעו מאפריקה בדרכם לארצות אירופה ולאסיה, ודרך כל התקופות ההיסטוריות, שפע המרחב שלנו חיים, והוא עשיר בממצאים מכל התקופות. אין תקופה שלא מתועדת אצלנו ברקורד הארכיאולוגי, וזה נותן שפע אדיר של ממצאים, אתרים ותקופות".
בין התנ"ך לדה-וינצ'י
ההתעניינות ההולכת וגוברת בארכיאולוגיה לא נעצרת רק בסדרת הגילויים המרשימה, אלא ממשיכה בהקשר הפוליטי העכשווי שלה, במיוחד בתקופה שבה גבולות מדינת ישראל עומדים בלבו של ויכוח ציבורי נוקב וסוער. כשהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על ארץ ישראל מתבססות על עבר בן אלפי שנים, לארכיאולוגיה יש תפקיד מכריע. וכשהמדע מתנגש עם המסורת היהודית, הרוחות סוערות.
לדברי פרופסור ישראל פינקלשטיין, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, הכל התחיל באותה תקופה זוהרת בשנותיה הראשונות של המדינה. "הארכיאולוגיה בשנות ה50- וה60- הביאה את הבשורה של חידוש המערכה בתחום הארכיאולוגיה המקראית", מסביר פינקלשטיין, "היתה התלהבות גדולה מכך שארכיאולוגיה ומקרא הולכים זה לצד זה - בחפירות במצדה ובחצור, למשל. זה התאים לעם שחיפש מכנה ורקע
היסטורי משותפים. בשנות ה50- עשו השוואות בין ממלכת הזוהר של דוד ושלמה לבין הממלכה המודרנית.
בעולם כבר החלו לדבר על כך שיושבים כאן אנשים ועושים ספין על הארכיאולוגיה, בלי לדעת שבסך הכל זה היה צורך אמיתי של החברה ושל העם הצעיר, שרצה למצוא שורשים מקראיים וארכיאולוגיים".
את עשרות השנים שבאו לאחר מכן פינקלשטיין מתאר כתרדמת כללית, שנבעה מכך שהמדינה היתה עסוקה בדברים אחרים, לצד העובדה שהנוער החל להרחיב אופקים ולהתקרב יותר אל העולם הגדול ולהתרחק בהיסטוריה הארץ-ישראלית. לדבריו, רק במהלך שנות ה90-, אחרי שנים של הבשלה אקדמית ופתיחות למחקרים זרים, החלה האקדמיה לערער על התפיסה המסורתית בנוגע לקשרים בין ישראל המקראית לבין ישראל של היום, ובכך עוררה דיון אמיתי ונלהב שמציב את הארכיאולוגיה כנושא חשוב בסדר היום החדשותי.
"כל עוד ערערו את סיפורי האבות או סיפור כיבוש הארץ בימי יהושע, הגיב הציבור באדישות יחסית", אומר פינקלשטיין, "אבל הוויכוח על אמיתותה ועל היקפה של הממלכה המאוחדת בזמן דוד ושלמה עורר תגובות אמוציונליות מאוד. בעשור שעבר התחילו לעלות שאלות חריפות בנוגע לטריטוריה שלנו ולאמיתות היסטוריות, וכל צד גייס גם את הארכיאולוגיה, ובכך עורר אותה מחדש. זו היתה תקופה מתאימה שבה הארכיאולוגיה היתה בשלה ליציאה ממגדל השן, כשהיה ברור שהחברה הישראלי מוכנה לזה".
בהיבט הזה לפחות, אנחנו לא לבד. מדובר כאן במגמה עולמית: פריחתם של התנ"ך והברית החדשה, בארצות-הברית בפרט ובעולם בכלל, מביאה ללא ספק גם לפריחה עצומה בכל הקשור לתגליות ארכיאולוגיות ותיאולוגיות. אין זה מקרה שאחד מרבי-המכר הגדולים ביותר בעולם המערבי בשנים האחרונות הוא "צופן דה-וינצ'י" של הסופר דן בראון, המתאר עולם שלם של ארכיאולוגיה, היסטוריה ואמונה. הספר המרתק הותיר אחריו גל של ויכוחים נוקבים, והעלה תיאוריות שנויות במחלוקת אל סדר היום הנוצרי והציבורי.
נוסף על כך, פינקלשטיין סבור כי גם לפריחה הגדולה של הטלוויזיה יש תרומה נכבדה. "לא עובר חודש מבלי שיגיע לישראל צוות טלוויזיה מגרמניה, מצרפת, מאמריקה או מאנגליה, רק כדי לעשות סרט על התנ"ך או על הברית החדשה", הוא מספר, "כך הדברים יוצאים יותר בקלות אל הציבור, והופכים את הארכיאולוגיה למותג מוכר ומסקרן גם לאדם הפשוט".
אפילו זיופי העתיקות המתוקשרים, שאולי היו אמורים לפגוע באמינות המקצוע, הפכו אותו למרתק ולאטרקטיבי. תחילה נרגש העולם כולו לאור הגילויים המרעישים, מאוחר יותר הוא התאכזב לשמוע שמדובר ברמאות, אך הכותרות היו שם כל הזמן, והזכירו עד כמה יכולה הארכיאולוגיה להסעיר אותנו ולפתוח דלתות חדשות אל עבר נסתר. פרשת העתיקות והזיופים של עודד גולן הגיעה לכותרות הבי-בי-סי ולתוכניות נחשבות כמו "נייטליין" ו"60 דקות", וחיזקה את מעמדה של הארכיאולוגיה ושל הפוטנציאל הבלתי נודע שעוד מתחבא
עמוק באדמה.
אינדיאנה ג'ונס, הגרסה הישראלית
אלא שמעבר לכל ההסברים, הקשורים בצורה כלשהי לארכיאולוגיה עצמה, מודים לא מעט גורמים כי אחת הסיבות העיקריות למסע הגדול אל העבר נעוצה לא פחות בנו הישראלים מאשר בתחום עצמו. הטענה ברורה:
הנהירה אל חיק הארכיאולוגיה היא למעשה סוג של אסקפיזם - בריחה מהרדידות שהשתלטה על הטלוויזיה ועל השיח הציבורי, בריחה מהחדשות שרודפות אחרינו כל הזמן ולכל מקום, ובריחה מקצב החיים המטורף שלא משאיר לנו זמן להתבוננות אמיתית לאחור. ברשות העתיקות מדווחים כי התעניינות שיא בחפירות ובעתיקות נרשמה דווקא בימי ההתנתקות. דווקא בימים הכי קשים מבחינה לאומית, היה כנראה נוח לישראלים לברוח אל התגליות החושפות את העבר המשותף של כולנו.
בכל מקרה, היום כבר ברור שלא מדובר במשהו קדוש, כמעט דתי, כפי שהיתה ארכיאולוגיה בתקופת הזוהר של ידין. הסופרת צרויה שלו, שגיבורת רב המכר האחרון שלה, תרה, היא ארכיאולוגית, אומרת כי בחרה בתחום בגלל הממד הנפשי שהוא מעניק, עם המסתורין, האלמנט הבלשי והתעלומות הגלומים בו. "כבר פרויד המשיל את הנפש לתל ארכיאולוגי", אומרת שלו, "ולכן התאימה לי הארכיאולוגיה כמקצוע של גיבורת הספר המחטטת למעשה בתוך הנפש". כך הפך בעצם התחום שהציע בעבר לחשוף את ההיסטוריה ואת אוצרות העבר של עם ישראל, למקצוע שנותן לנו את האפשרות להציץ אל אוצרות הנפש שבכל אחד ואחד מאיתנו.
וזאת כנראה גם מסקנת הביניים היחידה שניתן להסיק מניצני הפריחה שמגלה היום הארכיאולוגיה הישראלית.
בין שיתברר שמדובר בגלים של ממש, ובין שמדובר רק באדווה קלה שתשכך במהירות, אין ספק שתחום מוגבל שהצליח לשלב רק בין התנ"ך לבין הציונות, יודע היום לספק את יצר ההרפתקנות שלנו. גם אם הוא לא יהפוך אותנו לאינדיאנה ג'ונס או ללארה קרופט.
* הכתבה פורסמה במגזין עסקים של עיתון "מעריב" בערב חג הסוכות התשס"ו.
מאמרים נוספים ...
ראיון עם נשיא המדינה
"לחנניה שלום", שלום
צינתור בחפירות ארכיאולוגיות
מדיניות שימור טריטוריאלית כגישה בטפול באתרי מורשת
ראיון עם הסופרת צרויה שלו על ספרה "תרה"
תרה – סנטוריני
ההיסטוריה חוזרת
מצעד החפירות
סיפורים קטנים מענף ארכיון
המיקרופון המשוטט - והפעם: תרים עם "תרה" ברחבי הרשות