שרידי כלים עתיקים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות מאפשרים לנו לעמוד על התפתחות התרבות החקלאית של האדם לאורך התקופות. חג השבועות, המכונה במקרא גם "חג הקציר" ו"יום הביכורים", הוא חג חקלאי מובהק שרק בימי בית שני החלו לקשור אותו ליום מתן תורה. לקראת חג הקציר הקרב אנו מבקשים להתחקות אחר התפתחות הקשר בין האדם לבין אדמתו באמצעות פעולת הקציר. בתקופות הפריהיסטוריות הקדומות, בעת שהכלכלה התבססה רק על צייד חיות וליקוט צמחים ופירות בר, גילה האדם הקדמון את סגולתן של חיטת הבר ושעורת הבר שהן ראויות למאכל. הדבר הביא אותו להמצאת כלי הקציר ששמו במקרא "חרמש" (בספרי התורה) או "מגל" (בדברי הנביאים). לפיכך המגל הוא סימן בולט להבחנה בין התרבות של מלקטי המזונות הניידים לבין אוגרי המזונות, שהיו יושבי קבע — תרבות מפותחת יותר.
המגלים הראשונים היו עשויים לסת של בהמה או ענף עץ כפוף שהחקלאים נעצו לתוכם להבי צור והתקינו להם ידית מגולפת לצורך אחיזה נוחה ביד הקוצר. להבי מגל מתגלים בדרך כלל בחפירות לאחר שנשרו מהמגל והם מתאפיינים בברק מיוחד בצדם המשונן. ברק זה נוצר מהחיכוך של הלהב בגבעולי החיטה והשעורה שרקמתם מכילה צורן. השימוש במגלי מתכת, מיעוטם מברונזה ורובם מברזל, החל בארץ באמצע האלף השני לפנה"ס, בתקופת הברונזה, והלך והתגבר בתקופת הברזל (המאות הי"ב –הו' לפנה"ס), היא תקופת הבית הראשון.
מתקופת הבית השני וימי המשנה והתלמוד (התקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית) ואף מתקופות מאוחרות יותר נמצאו מגלי ברזל באתרים רבים ברחבי הארץ. ראוי לציון מגל בעל ידית עץ ולהב משונן שהתגלה בין הממצאים מימי מרד בר-כוכבא במערת האיגרות שבנחל חבר במדבר יהודה. הודות לתנאי היובש של אזור זה השתמר המגל בשלמותו עד כי ניתן להשתמש בו גם כיום.
המלאכות החקלאיות ובהן קציר השיבולים היו חביבות על אומני הפסיפסים הקדומים והם תיארו אותן ברצפות פסיפס בוילות רומיות, בבתי הכנסת ובכנסיות מהתקופה הביזנטית. כך, לדוגמה, אנו מוצאים את המגל כאחד הפריטים המלווים את דמויות הנשים המייצגות את ארבע עונות השנה בתיאור גלגל המזלות בבית הכנסת הקדום בציפורי.