בשנת 1995 נתגלתה ונחפרה מערת קבורה מן התקופה הכלקוליתית המאוחרת בפקיעין שבגליל העליון ההררי. מיקומה של המערה, כמות הממצא, מגוון הממצא ועושרו האומנותי יצרו את הצורך לבחון מחדש את הידוע על התקופה בצפון הארץ בכלל ובגליל ההררי בפרט.
לצורך המחקר נאסף מידע מסקרים שפורסמו, מסקרים רשמיים ולא-רשמיים שלא פורסמו, מפיקוחים, מפגיעות אקראיות וגם משלוש חפירות קטנות באתרים באר צונם (בניהולי), פקיעין (יישוב למרגלות המערה, בניהולו של נ' גצוב) ועיינות כוכב (בניהולו של נ' גצוב).
עשרים ושניים יישובים מן התקופה ידועים כיום בגליל ההררי, 17 מהם בגליל העליון. כולם נמצאים ליד מקורות מים – בריכות עונתיות (בירכות) ו/או מעיינות או נחלים. רובם קטנים 5-4 דונם ומיעוטם בינוניים, 10 דונם, או גדולים כ45- דונם.
הממצא הקיראמי שנתגלה באתרים דומה ככלל לממצא האופייני לתקופה בשאר חלקי הארץ. אולם, קיימות ארבע קבוצות שלהן מאפיינים קיראמיים רגיונאליים – "גליליים": הקבוצה הגדולה ביותר – הגלילית – היא של טיפוסי כלים הנפוצים ברחבי הארץ ושיוצרו מחומר מקומי; משפחת הכלים הגולניים נפוצה בגליל העליון ומגיעה בכמויות לא משמעותיות גם למישור החוף ולגליל התחתון; משפחת כלי החולה נתגלתה בבאר צונם שבגליל העליון אך לא בעיינות כוכב שבגליל התחתון; משפחת הכלים הצבועים ("אבו-סנאן") נפוצה באתרי החוף אך קיימת גם באתרי הגליל ההררי, ללא חיפוי.
ספירה של החרסים מבאר צונם ומעיינות כוכב הראתה כי כבר בתקופה הכלקוליתית המאוחרת היה הבדל תרבותי בין הגליל העליון לגליל התחתון שבא לידי ביטוי בממצא הקיראמי, בנוסף לעובדה שבגליל התחתון לא הייתה התיישבות סמוך לבריכות. מתוך ההבדלים בין הגליל העליון לגליל התחתון אני מציעה לראות במערת הקבורה בפקיעין מקום ששימש את תושבי הגליל העליון לא רק לקבורה שנייה ולפולחן אבות אלא גם כסמן טריטוריאלי דרומי של אזור שממשיך צפונה אל תוך הרי הגליל הלבנוני של היום.