בשלהי מרד בר-כוכבא, בעת שהגייסות הרומיים כבשו את מעוזי המורדים ביהודה והחריבו את יישוביהם, מצאו רבים את מותם בקרבות ורבים אחרים נפלו בשבי. רק מיעוט הצליח להימלט ולמצוא מפלט במערות טבעיות, מאלו המצויות לרוב במצוקי הנחלים של מדבר יהודה. מחקרים חדשים מלמדים כי תפוצתן של מערות המפלט נרחבת בהרבה ממה שהיה ידוע בשנות החמישים והשישים בעקבות הסקרים והחפירות שנעשו באותה עת בגזרת ים המלח. בעשרים וחמש השנה האחרונות נתגלו שרידים משלהי מרד בר-כוכבא הן במערות באזור יריחו והן בחלקו המערבי העליון של מדבר יהודה, בקרבת יישובי ספר המדבר. את התופעה כולה, תוך דגש על החידושים בנושא, בא לסכם הספר "מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא" שנכתב על ידי פרופ' חנן אשל בעזרתי ויצא לאור לפני כחמש שנים. פרק מיוחד הוקדש בספר לשלדים שנמצאו במערות המפלט. אשל הביא בפרק זה את הנתונים מחמש מערות שבהן נמצאו שלדים ועל סמך נתונים אלה הוא הגיע למסקנה שאל המערות נמלטו משפחות שמנו עשרות נפשות, בהם מתבגרים וילדים, שהצעירים ביניהם היו בני שלוש. בניגוד לממצאים שהתגלו בבתי קברות רגילים, בולטת העובדה שבמערות המפלט לא נמצאו שלדים של תינוקות. "ניתן אפוא להניח, שתינוקות בני פחות משלוש שנים לא הובאו למערות כיוון שהתנאים בהן לא אפשרו זאת" – סיכם פרופ' אשל. כשקראתי את הדברים בשלב עריכתם לדפוס, נראה לי משפט סיכום זה תמוה ביותר. "אז אצל מי השאירו את התינוקות, אצל הסבתות?…" – שאלתי את חנן בבדיחות, שהרי כל מי שלא נמלט למערות נהרג או נישבה בידי הרומאים ולא יעלה על הדעת שהורים ישאירו את התינוקות בבתיהם בעת שהם עצמם נמלטו מהם.
ואז "נפל לי האסימון": את העדרם של תינוקות מתחת לגיל שלוש יש לקשור לעובדה שהמרד נמשך שלוש שנים (135-132 לסה"נ). במילים אחרות, במשך שנות המלחמה תושבי יהודה שלקחו חלק במרד נמנעו מקיום מצוות פריה ורבייה. במאמר מוסגר אציין כי לאחר שפורסם הספר ושוחחתי על הנתונים הללו עם ד"ר יוסי נגר, הוא העיר על מספר אי דיוקים במאמר ועל כך שבמערות נחל חבר נמצאו בכל זאת שני תינוקות. אך לא ניתן לפרט שולי זה לקלקל את הסיפור…
במעומעם זכרתי כי יש בספרות חז"ל משהו המתקשר לנושא והתחלתי במסע חיפושים בארון הספרים היהודי. ואכן, מצאתי מספר מדרשים המאירים יפה על העדות הארכיאולוגית ממערות בר כוכבא. בהמשך אביא שנים מן המדרשים הללו כדוגמא. ניתן ללמוד מהם שהמניע להינזרות ממגע מיני, שעל פניה נראית ספונטנית וטבעית לעתות מצוקה ומשבר, מעוגן היטב בנורמות הלכתיות שרווחו כנראה כבר בימי הבית השני ובוודאי בתקופת המשנה והתלמוד. לימים קיבלו הדברים תוקף מחייב ברור, בעת שנוסחו כהלכות מפורשות ונכללו בספרות ההלכה.
אך מאחר שזמנם של מדרשים אלה מאוחר בהרבה לתקופת המרידות, לא באתי על סיפוקי עד אשר מצאתי מקור קדום, עוד מתקופת הבית השני. מדובר בפילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי בן המאה הראשונה לספירה. בחיבורו 'שאלות ותשובות לספר בראשית' (ב, מט) הוא דרש:
מדוע כאשר נכנסו (= נוח ובני משפחתו) לתיבה היה הסדר 'הוא ובניו', ואחר כך 'ונשי בניו' (בראשית ז, ז), ואילו כשיצאו הוחלף הסדר, כי (הכתוב) אומר: 'נח יצא ואשתו', ואחר כך 'ובניו ונשי בניו' ?
לפי פשוטו של מקרא, הכניסה רומזת על פרישות דרך ארץ, והיציאה על פריה ורבייה. כי בהיכנסם נזכרים הבנים יחד עם אביהם והכלות עם חמותן, אבל ביציאתם נזכרו כזוגות נשואים: האב יחד עם אשתו, ושוב הבנים כל אחד עם אשתו. כי הוא (= משה נותן התורה או האל בעצמו) רצה להורות לתלמידיו, מה שראוי ועדיף לעשות על ידי פעולה מאשר בדיבור. אי לזאת, לא אמר וציין במפורש, שעל הנכנסים להימנע מלשמש עם נשותיהם, ועל היוצאים להקים זרע כדרך הטבע. הוא מכריז על כך רק על-ידי סדר המילים מבלי לקרוא ולצעוק: 'אל תתעלסו באהבים בשעת כליון חרוץ של כל אשר בארץ, אין זה כדת וכדין. די לכם שזכיתם בחיים, אך לשכב עם נשותיכם (בעודכם בתיבה), הוא מדרכי הנהנים והמשתוקקים לתאווה. מן הראוי היה, שאתם תרחמו על האומלל (= העולם) כאותם הקרובים של האנושות' ... אך לאחר שפסקו המים והם הגיעו וניצלו מן הרעה, הורה להם שנית על ידי הסדר תחילה להזדרז ולהקים זרע. הוא לא כתב שהגברים (יצאו) יחד עם הגברים והנשים יחד עם הנשים, אלא שהנשים תצאנה עם הגברים.
הדרשה המובאת אצל פילון, ואין לדעת אם הייתה פרי הגותו או שלקחה ממקור קדום שאבד, נתגלגלה אפוא לספרות חז"ל ונוספו לה דרשות נוספות באותו עניין.
וכך אנו מוצאים בירושלמי, תענית א, ו (סד ע"ד):
ר' יודה בר-פזי ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק: נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה. מה טעמא? 'ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך'. וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה. מה טעמא? 'צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך'._ _ _
א"ר אבון כתיב 'בחסר ובכפן גלמוד' (איוב ל, ג) - בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה. א"ר לוי כתיב 'וליוסף יולד שני בנים'. אימתי? 'בטרם תבוא שנת הרעב'.
בבבלי, תענית, יא ע"א, הובאה הדרשה האחרונה לבדה:
אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב (בראשית, מא נ).
מעניין כי דברי המדרש על נח, כמעט ללא שינוי, הובאו גם בספרות הנוצרית הארצישראלית הקדומה; בתרגומם ליוונית - אצל אוריגנס (המחצית הראשונה של המאה הג' לסה"נ) ובתרגומם לסורית - אצל אפרם (המאה הד' לסה"נ).