שרידים ארכיאולוגים לא מעטים מן התקופה האסלאמית הקדומה מצויים בנגב הדרומי. ביניהם, מקבצים של ”כפרים“ ובהם בסיסי אהלים בנויים אבן. כפרים אלה משקפים כנראה התנחלות של שבטים ערביים. הם קשורים למרעה ולחקלאות, ומציינים התפשטות של חקלאות הטרסות הביזנטית, מהר הנגב דרומה למכתש רמון.

בסקרים שנערכו באזור אילת עד 1970 לא תוארכו אתרים עתיקים לתקופה האסלאמית הקדומה. כיום מתוארכים לתקופה זו אתרים רבים וכמה מהם נחפרו. ניתן לתאר כעת מערך ישובי צפוף למדי סביב העיר אילה (בעקבה), המוכרת מחפירותיהם של ד' וויקומב ושל ת' פרקר. בין האתרים: ששה כפרים, שתי מצודות, מכרות נחושת גדולים, מחנות להתכת נחושת, מפעלים להפקת זהב, חוות חקלאיות גדולות המושתות על מערכות השקאה מתקדמות, מחצבות אבן לבנין ומתקני תעשייה אחרים. נוסף לכך, כתובות סלע ושרידים נוספים לאורך הדרכים העתיקות מעידים על פעילות מסחרית ערה. שלשה מסגדים באזור מלמדים על תהליך התפתחותם לפני ואחרי שנת 709 לספירה.

למרות שהעיר איילה, נמצאת בצידה הדרומי-מזרחי של הערבה, כמעט כל שאר האתרים נמצאים בצידה המערבי, כיוון שכאן נמצאו המשאבים הכלכליים העיקריים לקיומו של המערך היישובי.

הממצאים מהחפירות, והתאריכים הרדיומטריים, מעידים כי תנופת הפיתוח באזור החלה בראשיתה של התקופה האומיית, במחצית השניה של המאה ה ז', ונמשכה כ 004 שנה, עד המחצית השניה של המאה ה י"א לספירה. אז נפגעו קשה אילה וסביבתה בשתי רעידות אדמה חזקות, בשנים 1027 ו- 1068.