אמיר דרורי היה אדם שברח מפני דברי שבח כמפני אש. על כן אשתדל לכבד את זכרו גם בכך שאקצר דבריי.

אמיר נמנה על שכבת גיל שהיתה צעירה מ'דור תש"ח' בשנים ספורות בלבד. נעוריהם של רבים מבני אותה שכבה עמדו בסימן השאיפה להוכיח כי אין הם נופלים במאום מקודמיהם, וכי שירות האומה ומדינתה הצעירה היא דרך חיים עבורם. אמיר אכן הגשים שאיפה זאת בשירות מסור שנמשך עשרות שנים.

רבים מבני דורו של אמיר והדור שקדם לו התעניינו בארכיאולוגיה משום שהיא חשפה את עקבות הקיום היהודי בארץ. הקשר של אמיר לארכיאולוגיה היה עמוק בהרבה. בשנות שירותו הצבאי הוא בחר ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, ואף מילא תפקיד מפתח במשלחת שחפרה את מצדה בשנות השישים בהנהגתו של איש-צבא וארכיאולוגיה אחר – יגאל ידין. בתום שירותו הצבאי העמיד אמיר את מועמדותו לתפקיד מנהל אגף העתיקות.

הוא קיבל אגף קטן במשרד החינוך והתרבות ובו 49 עובדים, וכעבור שלוש-עשרה שנה הוא עזב רשות עתיקות ובה מאות עובדים. הוא היה זה שהקים את הרשות, עיצב אותה והוביל אותה להישגים כבירים: הפרויקטים הגדולים – בית שאן, קיסריה, בית גוברין, עכו ועוד; פרסום מלא של כל המגילות הגנוזות וסקר המערות לחוף ים המלח בחיפוש אחר מגילות נוספות; המלחמה בשוד העתיקות; התנופה העצומה בחפירות הצלה; הנהגת נהלים בתחומים השונים; החיוב לפרסם את ממצאי החפירות תוך זמן סביר; גיוס התרומות והעמידה האמיצה מול לחצים ואיומים. ואלה הם רק ההישגים העיקריים. כללו של דבר, כשאני חושב על המפעל הארכיאולוגי בארץ מאז ראשיתו במחצית השנייה של המאה ה-19, אינני מצליח להעלות על הדעת אדם בודד אחד שעשה כה הרבה למען עתיקות ארצנו, חשיפתם, הצלתם ושימורם, כמו אמיר דרורי.

את כל אלה עשה אמיר בנחישות ומסירות אין-קץ, תוך קשר בלתי אמצעי לכל אתר והכרה מופלאה של כל פרט. מעשיו הרבים היו מלווים במילים מעטות. לא אשכח את מעמד פתיחתו החגיגית של אחד האתרים שאמיר טרח הרבה על חשיפתו ושימור, אתר הר גריזים. מעמד הפתיחה התקיים ברוב עם באחד מימי חול המועד סוכות תש"ס ונואמים רבים התחרו זה בזה בשזירת ברכות נמלצות וארכניות. אמיר, שרבים דחקו בו כי ישא דברי ברכה גם הוא, רצה להימנע מכך. לבסוף נתרצה, קם, אמר: "חג שמח" וישב.