ביום שלישי באנו להיפרד ממך. הכול היה מכובד, מרשים ומאוד מסודר. כשמצאתי עצמי מתערב בזרם אין סופי של אנשים, בעוד בשביל המרוחק מתנהל לאיטו קומנדקר צבאי, אחזה בי צינה. לאחר דברי אורי שגיא ודברי אחותך התחלפה הצינה בתחושת חמימות שעברה לאיטה בקהל הרב, אנשים רבים בהם נגעת במהלך תחנות חייך והם החזירו חום. כשפסעת בשבילי הקרב, בשאון תותחים ואימת המלחמה לא היינו שם אתך. כשהגעת אלינו לבית-שאן לבשת נעלי הרים, מכנסי ג'ינס וכובע אינדיאנה ג'ונס, והמקום היה מאוד שקט, כמעט פסטורלי. כשנפגשנו לאחרונה היה זה בבית הנשיא. דיברתי על פולחני בית-שאן וביקשתי ברשותך להקדיש לך את הרצאתי. היית בקהל והגבת בקריאת ביניים "זה עוד מוקדם". כשיצנו לגן חבקת את כתפי ואמרת תודה. על כך בחרתי לדבר, על דרכך לגעת בסובבים אותך ולהעניק במבט, בתנועה קלה ובנוכחות תחושת חום ללא מילים. אלו היו הנגיעות – קצרות, מרפרפות, כמעט נעלמות, אך תמיד שם ועוצמתן רבה.
את פרויקט בית שאן, פרויקט מנכ"ל, הגדרת פעם בישיבת מנהלת הפרויקט כספינת הדגל של רשות העתיקות. בישיבת המנהלת, בה דיברנו בינינו בפתקים, התכנסו מנהלי הרשויות השותפות לקביעת מדיניות הפרויקט ולאישור תכניות. גם כאשר התלהטו הרוחות, ובבית שאן זה קרה לעיתים מזומנות, והותקפת בהתלהמות רבה, הגבת בשקט ובשלווה. בחוץ שאלתי איך יכולת להבליג ונענתי כי דבר לא קרה שהצריך מענה. ואז אמרת, יש לי שעה פנויה שלאחריה אני רוצה לבקר חבר יקר בבית-אלפא, נרד לראות את האתר, הצוות והפועלים, שלהם תמיד היה לך זמן להקשיב. האם ידעת שגם בפועלי פרויקט בית-שאן, אתם היו לך גם עימותים, נגעת ושמורה לך אצלם זכות גדולה? הם העריכו וכיבדו אותך ותמיד ציינו בפני את תשומת הלב והכבוד שהענקת להם, גם כאשר הקיצוניים שבפועלי השחזור שבאחריות רשות הגנים איימו, בעידנא דריתחא, לשרוף את ביתך, ואתה בתשובה נתת להם את כתובתך ברמת השרון.
בעבודה הארכיאולוגית שעשינו בבית שאן תמיד גילית התעניינות רבה, אהבת הנושא והערכה. כשביקרת, רצית לראות הכול, להבין ולשמוע, לא רק ממנהלי החפירה אלא גם ממנהלי השטחים השונים. לעיתים, כשנפגשנו, וסיפרתי לך על חידושים היית אומר, אני יודע, ראיתי ביום שישי האחרון. זכורני יום אחד כשנחשפו שברי פסלים רבים ורצתי בשעת אחה"צ מאוחרת לטלפן אליך. אמיר, אמרתי, אתה לא תאמין, אנחנו עומדים על ים של פסלים. מה התכנית, שאלת. אנחנו לא עוזבים, נשארים ללילה בשטח ונמשיך מחר, אמרתי. טוב, ענית, מחר בחמש אני אצלכם. ובחמש היית באתר, יחד אתנו, מתלהב יחד עמנו כילדים מהממצא המיוחד.
אחת לשבוע הייתי ברוקפלר, עובר בשעת ערב מאוחרת ליד חדרך, מציץ, שואל, אתה פנוי? ונענה במנוד ראש ותנועת יד מזמינה. אז הייתי מספר לך על המתרחש בחפירה, בשחזור, בפיתוח האתר ובוועדות התכנון והביצוע. היו ערבים שבהם השיחה גלשה למקומות אחרים, לקיבוץ בו הייתי פעם, לבן שמעבר לים ואף לתהומות הכאב והאובדן האישי. את הנגיעות האישיות האלה אנצור לעד. פעם כשלתי ואכזבתי, כעסת, נזפת קשות ולא דיברת איתי חודשיים. זה היה קשה מנשוא, אך ידעתי כי פגעתי ביקר לך מכל – באמון. זאת גם אמרת לי לאחר מכן, כאשר התרצת ושוב לא הזכרת.
תמיד ידעת לתת גיבוי מלא, ואף כאן היה סוג של נגיעה. בביקור ראש הממשלה בחפירות נתבקשתי על ידי מאבטחי השב"כ לשלוח הביתה את מנהלי השטחים הערבים שהיו חלק מהצוות. אם הם הולכים, עניתי, גם אני הולך וראש הממשלה יכול לסייר באתר לבד. ואז עליתי לטלפן אליך ולדווח לך קודם שיתקשרו אליך מהשב"כ. על אף אי הנעימות נתת גיבוי מלא להחלטתי, ובסופו של דבר המאבטחים נסוגו מדרישתם.
את היושרה, האמון, הכבוד והמקצועיות הבאת אתך משנותיך הרבות בצבא והם הפכו לשם דבר. לכל איש יש שם שנתנו לו החיים, ושמך הלך לפניך, כך למדתי כשהגעת למחוזותינו. בשלבי הקמת הרשות הלכתי אתך ועם דוד שטרנפלד ז"ל לכנסת לשכנע את ועדת החינוך וועדת הכספים להעניק לפרויקט תכנית חומש תקציבית. כשהגענו נתברר כי הישיבות של שתי הוועדות חופפות בזמן. אתם תציגו את הנושא בוועדת הכספים ואני בוועדת החינוך, אמרת לנו. אנחנו – מי יקשיב לנו, עניתי. אל תדאג, תציגו את הנושא ויהיה בסדר. נכנסתי עם דוד, כולי חיל ורעדה. אנחנו באים בשם אמיר דרורי מנכ"ל רשות העתיקות אמרתי, וקיבלנו את כל תשומת הלב, בזכותך ולא בזכותנו. אמרתי לך שיהיה בסדר, אמרת ולא יספת כשיצאנו וחזרנו לרוקפלר.
פרויקט בית שאן כמעט מסתיים, ופרסומי דוחות החפירה שגם להם היית שותף ודאגת לתקציבם כמעט והושלמו. את ראשון כתבי-היד הראינו לך לפני שנים ויחד הרמנו כוסית. כל כך רצינו שתהיה אתנו כאשר יראו אור ונכבד אותך בהם, אך זה כבר לא יקרה. נקדיש לך את הכרך הראשון, כמי שלא זכה לראות בהשלמת הפרויקט שהיה כל כך קרוב ללבו, אך כולנו יודעים שזה לא אותו דבר. כאשר זה יקרה, כמו גם עתה, אתה תחסר לנו מאוד.