שאלת מקורם של יהודי הגליל בתקופה הרומית הקדומה נתונה במחלוקת בקרב חוקרי תקופת הבית השני וחוקרי הנצרות הקדומה. העדר כמעט מוחלט של מקורות היסטוריים הנוגעים לגליל למן הכיבוש האשורי במאה השמינית לפני הספירה ועד למרד החשמונאים אינו מאפשר אפילו תיאור בסיסי של אוכלוסיית האזור וזהותה בתקופה זו. גם לאחר מרד זה ידיעותינו ההיסטוריות מצומצמות ביותר עד לאחר הכיבוש הרומי של ארץ ישראל, אז אנו מתוודעים לאוכלוסיה יהודית גדולה היושבת בגליל. הבעייתיות של המקורות ההיסטוריים ומיעוטם הולידו מגוון של תיאוריות בנוגע למקורם של יהודים אלו, חלקן הגדול תיאוריות העוסקות בשאלת הרקע האתני להתפתחותה של הנצרות הקדומה בגליל (שרידי ממלכת ישראל הקדומה; אוכלוסיה פגאנית שגוירה בכפיה; אוכלוסיה שמית-פגאנית שהסתפחה מרצון לאומה היהודית, וכד').
המחקרים הארכיאולוגיים הרבים והנרחבים שנערכו בגליל בעשורים האחרונים ובהם חפירות, סקרים, ומחקרים מסוגים שונים של התרבות החומרית, העלו נתונים חדשים רבים שיש להביאם בחשבון בהתמודדות עם השאלה לעיל. הנתונים מצביעים על תמורות יישוביות עמוקות שהתרחשו בגליל בשלהי המאה השנייה ובמאה הראשונה לפני הספירה. אתרים רבים ננטשים (בעיקר בגליל העליון), ובחלקם נתגלו ממצאים המצביעים על אוכלוסיה פגאנית בעלת זיקה לחוף הפניקי. אתרים ספורים עם ממצאים דומים יושבו מחדש – הפעם באוכלוסיה בעלת זיקה ברורה לממלכה החשמונאית שמדרום. התמורה המשמעותית ביותר היא גל התיישבות נרחב במהלכו מוקמים עשרות ישובים חדשים, חלקם באזורים שהיו דלילים מאוד או לא מיושבים כלל קודם לכן. נראה כי מקורו של גידול דמוגראפי ניכר זה, שהתרחש בזמן קצר יחסית, איננו נובע מריבוי טבעי של אוכלוסיית הגליל המקורית אלא מעיד על הגירה של אוכלוסיה שהגיעה מחוץ לאזור, ככל הנראה מתיישבים שהגיעו מיהודה.