בעקבות בקשותיהן של גלי ואסנת, שוחחתי עם אמיר דרורי, אחרון המנהלים של אגף העתיקות במשרד החינוך ומנהלהּ הראשון של רשות העתיקות, על המהלכים שקדמו לקמת רשות העתיקות ועל ימיה הראשונים של הרשות כגוף עצמאי. השיחה שנתארכה קלחה, והפרטים שעלו בה השתבצו לכלל תמונה מרתקת.

הנושא המרכזי, שעליו אתעכב ברשימתי כאן, עסק בשאלות - כיצד עלה רעיון הקמת רשות העתיקות במקום האגף הוותיק? מה היו מהלכים לייסוד הרשות? וכיצד התממשו המטרות שלשמן הוקמה רשות העתיקות?

אמיר הגיע לאגף העתיקות כמנהל, אבל עם רקע ארכיאולוגי. בתחילת שנות השישים, תוך שירותו בצבא הקבע, למד אמיר בחוג לארכיאולוגיה בירושלים (במחזור של יגאל שילה ז"ל ויורם צפריר יבדל"א ואחרים). במסגרת לימודיו השתתף כמנהל שטח בחפירות יגאל ידין בנחל חבר ובמצדה. מלחמת ששת-הימים ומלחמת ההתשה קטעו את לימודיו לתואר השני, אך הוא המשיך לעקוב, "מן הצד", אחר הנעשה בתחום. עם פרישותו מצה"ל בשנת 1988 העדיף אמיר לחזור לארכיאולוגיה הקרובה לנפשו על פני עיסוקים אחרים. אמיר מונה למנהל אגף העתיקות בתהליך של מכרז רשמי, על כל דקדוקיו, מכרז שבו השתתפו כמה וכמה בעלי תואר שלישי, וזאת כדי למנוע לזות שפתיים בדבר "הצנחת" גנרל לתפקיד.

לאחר תקופה קצרה של הכרה ולימוד, היה ברור לאמיר מה שהיה ברור, עוד קודם לכן, לאנשי אגף העתיקות ולגורמים נוספים, כי מתחייב שינוי קרדינלי במצב הדברים. חוק העתיקות הטיל על האגף תפקידים רבים, אלא שבלתי-אפשרי היה לממשם במסגרת אגף מדרג שלישי במשרד ממשלתי ומיגבלות התיפקוד הכרוכות בכך.

ראוי לזכור, שמצבת העובדים באגף עמדה על 49 עובדים, שלצידם פעלההאגודה לחקר ישראל, ולרשותם עמדו 8 כלי רכב בלבד ותקציב זעום. תמונה עגומה של המצב השתקפה בדו"חות מבקר המדינה על אגף העתיקות מן השנים 1985 ו-1987.

המסקנה הראשונה היתה שיש להקים, במקום אגף העתיקות, גוף שיהיה מופקד על כל ענייני העתיקות בישראל, גוף בעל עצמאות תיפקודית, אירגונית ותקציבית. לשם כך צריך היה לשכנע את שר החינוך, את משרד החינוך וגורמים שונים להסכים למהלך מהפכני זה ולחוקק בכנסת, בחקיקה ראשית, חוק להקמת רשות העתיקות.

שר החינוך דאז, יצחק נבון, הסכים למהלך, ותמכו בו שמשון שושני, מנכ"ל משרד החינוך, ואבנר שלו, ראש מינהל התרבות, שהאגף היה כפוף אליו. הוכנה והוגשה לכנסת הצעת חוק של הממשלה אודות הקמת הרשות. שותפים לה היו מספר אנשים, מתוכם אציין את יורם ברסלע.

תוך תקופה של פחות משישה חודשים נסתיימו תהליכי החקיקה, ובל"ג בעומר, שנת 1989, קיבלה הכנסת, לאחר פעולה מאומצת, ובעקבות שתדלנות אישית של אמיר ושל יורם ברסלע בקרב חברי הכנסת, את "חוק רשות העתיקות 1989". 68 חברי כנסת תמכו בהקמת הרשות, 8 חברי כנסת חרדים נמנעו ואחד מהם אף הצביע נגד הצעת החוק. ההימנעות וההתנגדות של חברי הכנסת החרדים הוסברה בכך שאינם מעוניינים להעניק כוח לאגף המטפל בענייני עתיקות. בתהליך החקיקה הזה הפליאה את אמיר דווקא ההתנגדות של חלק מהאקדמיה (ראש אחד מהמכונים לארכיאולוגיה התבטא: "תפקיד האגף הוא לשמור עם נבוטים על אתרי העתיקות") וכן התנגדותה של ההסתדרות.

במקביל לכל אלה, ועוד לפני שנחקק חוק הרשות, נעשתה פעולה להקמת אירגון יעיל ומודרני. הוקם צוות שתפקידו היה לבחון את ייעוד רשות ותפקידיה ואת המבנה והאירגון הדרושים למילויים. הצוות, ברשות אמיר, כלל מספר חברים מוותיקי האגף והאגודה לסקר: רודולף כהן וזאב ייבין, רוני רייך, עוזי דהרי, גיורא בירן, דויד שטרנפלד ז"ל, ארנה הס, איילה זוסמן, ספי פורת, דב נחליאלי, גיורא סולר, גדעון אבני ועמוס קלונר. הצוות נעזר בייעוץ האירגוני של חברת "וולס".

כתוצאה מכך נבנתה מערכת פיקוח בשטח, נערכה חלוקה למרחבי עבודה, נבנו מחלקות לעבודה יעילה מן הצד האדמיניסטרטיבי ומן הצד המדעי: מרחבים, חפירות וסקר, אוצרות מדינה, עיבוד מימצאים, מעבדות, שימור, פירסומים, ספרייה, מלחמה בשוד עתיקות וארכיאולוגיה ימית בצד מינהל, משאבי אנוש וכספים. בהמשך נכתבו כ-100 נהלי עבודה, נקלטו עובדים רבים וטובים, נפתחו משרדים בשטח כדי לשרת את הציבור ואת המרחבים, נשכר המבנה בהר חוצבים, נערכו פעולות מיחשוב ועוד ועוד.

תוך זמן קצר נתקבלו תוצאות. דוגמא לכך אפשר היה לראות בגידול דרמתי של מספר חפירות ההצלה מכדי 20–30 בשנה עד למעלה מ-300 בשנה, חלקן חפירות רחבות היקף.

מיום הקמתה יזמה הרשות פעולות ארכיאולוגיות מקיפות. דוגמא לכך היא היוזמה לחפירות ארכיאולוגיות ולפיתוח אתרי עתיקות מרכזיים במימון מדינה ותוך העסקת מובטלים. כך צמחו הפרוייקטים בבית-שאן, מראשה, קיסריה, חצבה ועוד.

הרשות מימשה מראשיתה את תפיסת "הראש הגדול" כ"ממונה על כל ענייני העתיקות בישראל", כלשון החוק. כדוגמא לכך מביא אמיר את טיפולהּ של הרשות בנושא החזרתם למצרים של המימצאים הארכיאולוגיים שנחשפו על-ידי חוקרים בישראלים בסיני. בראש פרוייקט זה – במימון של כמיליון דולר שגייסה הרשות מן הממשלה – עמד עוזי דהרי. המימצאים נרשמו, קוטלגו והוכנו לפירסום, ולאחר מכן הוחזרו למצרים. דוגמא נוספת היא מעורבות הרשות, יחד עם קמ"ט ארכיאולוגיה יו"ש, במשא ומתן ובהסכמים עם הפלשתינים בנושא העתיקות ביהודה, שומרון ועזה. יש לציין, כי עמדת רשות העתיקות היא שנתקבלה כעמדתה של ממשלת ישראל.

עניין חשוב נוסף, שבא על פתרונו במסגרת רשות העתיקות, קשור למגילות מדבר יהודה בשלושה תחומים: שימורן של המגילות תוך קביעת דרך שימור והקמת מעבדות שימור, פירסומן של כל המגילות הנמצאות בידי הרשות במפעל רחב-היקף ששותפו בו עשרות חוקרים ממדינות שונות, וכן חיפוש מגילות נוספות במדבר יהודה במבצע "מגילה", שבו נסקרו כ-700 מערות ונערכו חפירות בקומראן ובכ-70 מערות.

משום אמונתו, שהרוטאציה בתפקידים היא חיונית בכל אירגון, התכוון אמיר לסיים את עבודתו כמנהל הרשות לפני מספר שנים, אך דחה את רצונו משתי סיבות: (א) פרופ' חיים ביינארט, שהיה יו”ר הראשון של דירקטוריון הרשות ותרם רבות להצלחתה, סיים את תפקידו מסיבות בריאותיות באמצע שנות התשעים, ולא נתמנה אחר תחתיו; (ב) נושא מימון חפירות ההצלה והפיקוח לא מא את פתרונו ואף הסתבך, והיה חשש שכל הישגי רשות בעניין זה עלולים לרדת לטימיון.

כאשר מונה פרופ' ב"ז קידר ליו"ר הדירקטוריון, והממשלה סיכמה פתרון בנושא מימון הפיקוח וחפירות הצלה, הודיע אמיר על סיום תפקידו, אף שתקופת כהונתו היתה אמורה להסתיים בשנת 2005.

ממרום שבתו בדירתו הצופה על הירקון מאחל אמיר לרשות העתיקות שתמשיך במיתווה של שמירת עתיקות ארץ-ישראל, תדחוף קדימה את נושא הפירסומים המדעיים של החפירות, תפתח ותקדם את המחקר המדעי ואת פיתוח שיטות מחקר חדשות תוך ניצול טכנולוגיות חדישות ותטפח את החידה למניעת השוד העושה רבות באכיפת חוקי העתיקות.

אין חולק על כך, שרשות העתיקות השיגה או קידמה את המטרות שלשמן הוקמה. כיום היא הגוף המרכזי והמוביל בארכיאולוגי בישראל, בעלת תפקידים סטאטוריים ומדעיים וכושר ביצוע. צריך שיימצאו בה מיטב האנשים. הרשות צריכה להיות גוף דינמי ומתחדש, בעלת יעדים ארוכי-טווח, שמתוכם ייגזרו תכניות עבודה ולוחות-זמנים לביצועם. אין לאמיר ספק שהרשות תדאג שלעבר יהיו הווה ועתיד.