בסמל רשות העתיקות המוכר לכולנו מופיעה מנורת שבעת הקנים. סמל יהודי עתיק יומין זה מבטא את מהותה של הרשות המופקדת על העתיקות של מדינת ישראל. אך בסמל הרשות לא מופיעים ענפי זית משני צדי המנורה, כבסמל מדינת ישראל, אלא שני מעגלים.

דומני, כי מלבד מתי מעט, רובם המכריע של עובדי הרשות, ותיקים כחדשים ובכירים כזוטרים, אינם יודעים מהי משמעותם של מעגלים אלה. לפיכך בחרתי לספר עליהם. סיפורנו מתחיל בסוף המאה התשע-עשרה, עת חפרה משלחת גרמנית בעיר ההלניסטית פריאנה שבאסיה הקטנה (טורקיה) וגילתה מבנה מהתקופה הביזאנטית שזוהה על ידי החופרים ככנסיה. רק שנים רבות אחר כך, לאור עדות הסמלים היהודיים שנמצאו במקום, הבינו החוקרים כי למעשה מדובר בבית כנסת. בין הפריטים האומנותיים שעליהם סמלים יהודיים, בלט תבליט של מנורה שמשני צדדיה ארבעת המינים ושופר, וצמוד לקנה המרכזי שלה, בין רגליה לקנים המתפצלים מהקנה המרכזי, מתוארים שני סלילים – אחד מכל צד של הקנה המרכזי (איור 1). בשנת 1934 טען חוקר בתי הכנסת, אלעזר ליפא סוקניק (אביו של יגאל ידין), כי הסלילים הללו מתארים את קצותיהם של מגילות ספרי התורה. מקבילות לכך מצא סוקניק בתיאורי ספרים המונחים בשכיבה בארון קודש בקטקומבות (מערכות קבורה תת-קרקעיות) היהודיות ברומא (איור 2). כשלושים שנה אחרי פרסום מאמרו של סוקניק בנדון, נתגלה בחפירות בית הכנסת העתיק בסארדיס, אף הוא באסיה הקטנה, לוח שיש שבו, בדומה לתבליט מפריאנה, חקוקים מנורה, לולב ושופר. גם כאן צמודים לקנה המרכזי שני סלילים. בעקבות סוקניק, פירש יגאל שילה גם  את הסלילים מסארדיס, כקצותיהם של ספרי תורה, אף כי דמיונם למגילות קטן יותר מאלה של פריאנה.

ככל הנראה המנורה מפריאנה היא ששימשה מודל לסמל שלנו, אך בעת עיצוב הסמל הפכו הסלילים (במודע, או שלא במודע) לסתם מעגלים.

בכך לא תם הסיפור. מאז שקמה הרשות ונוצר סמלה, פורסמו עוד שלוש מנורות בעלות סלילים, אף הן מאסיה הקטנה. שני חוקרי אמנות יהודית, שמעון (סטיב) פיין וליאונרד רוטגרס, הגיעו על סמך חמש הדוגמאות מאסיה הקטנה למסקנה שמנורות בעלות סלילים "הן טיפוס אזורי, שלא נמצא כמותו במקומות אחרים מן העולם הרומי-הביזאנטי". אם כך הם פני הדברים, מתעוררת השאלה האם לא ראוי יותר לקשט את המנורה שבסמל רשות ישראלית במוטיב יהודי ארץ-ישראלי ולא במוטיב יהודי 'טורקי'? לפני שאתם מדירים שינה מעיניכם מחשש שמא נצטרך להחליף את סמלנו, ארגיע אתכם ואציין כי את מסקנתם של פיין ורוטגרס ניתן לסתור בעזרת ממצא חדש-ישן: שתי מנורות מפוארות שנתגלו בארץ-ישראל ואף להן סלילים.

הראשונה היא מנורה בתבליט על גבי לוח שיש שאחדים משבריו נתגלו בשנת 1969 בח' קושט שממזרח לטבעון. מתחת לאחד משברי הקנים ובצמוד אליו שרד קטע קטן של עיגול. המנורה השניה היא מנורת שיש תלת-ממדית שמקצת שבריה נתגלו בחפירות בית הכנסת בח' סוסיה, בראשית שנות השבעים. בין השברים, נמצא שבר הדומה להפליא לשבר הנזכר מח' קושט, דהיינו חלק מהקנה התחתון ובצמוד לו חלק  מעיגול. לקראת התערוכה "לאור המנורה - גלגולו של סמל", שהוצגה במוזיאון ישראל לפני כארבע שנים, לכבוד שנת היובל למדינת ישראל, שקדו אנשי מעבדת השחזור של המוזיאון על שחזורן של המנורות מח' קושט ומח' סוסיה לצורך הצגתן בתערוכה. אז ניתן היה לראשונה להתרשם מהסלילים שעוצבו מתחת לקנים, בהסתמך על שרידי הסלילים המקוריים שנותרו בשברי שתי המנורות, שהדמיון ביניהן מעורר פליאה, בהתחשב במרחק הרב שבין אתרי המוצא שלהן.

סוף מעשה: המעגלים על הסמל שלנו הם למעשה גלגול של סלילים, והסלילים הללו – שיש לנו מהם כאמור גם 'כחול/לבן' – מייצגים ספרי תורה, מוטיב יהודי המלווה את מנורת שבעת הקנים מאז ימי התלמוד ועד ימינו.