תל בית-שמש הוא אתר מפתח ללימוד קצה גבול ההתפשטות הפלישתית והדינמיקה התרבותית והחברתית באיזורי המפגש והחיכוך בתקופת הברזל א'.

בחפירות מטעם ה-PEF שנערכו באתר בשנים 1911-1912 ע"י ד. מקנזי הוגדרו, למעשה לראשונה, ההקשרים הסטרטיגראפיים והכרונולוגיים של הקרמיקה הפלישתית בארץ ישראל. התרשמותו של מקנזי היתה כי באתר מצויים כלי חרס פלישתיים רבים, אשר מצביעים, להנחתו, על שליטה פלישתית במקום. גם במחזור החפירות השני באתר שנערך בין השנים 1928-1933 ע"י א. גרנט מקולג' הברפורד, פנסילבניה, פירש החופר את ממצא כלי החרס הפלישתיים כעדות לשליטה פוליטית וכלכלית במקום. ג'.א. רייט, שעיבד וסיכם את תוצאות חפירות גרנט בשני כרכי הדו"ח הסופיים, התחבט קשות בזהותם התרבותית של יושבי האתר בתקופת הברזל א', וזאת לנוכח הניגוד שראה בין נוכחות רבה, לכאורה, של כלי חרס פלישתיים באתר, לבין אזכורו המקראי כעיר ישראלית בפרשת שיבת ארון הברית משדה פלישתים, פרשה הנזכרת בספר שמואל א' פרק ו'.

בחפירות המחודשות בתל בית-שמש, הנערכות ברציפות משנת 1990, הוכיחה הגישה הכמותית כי להתרשמות החופרים הקודמים ופרשנותם אין, למעשה, תימוכין. ברצף סטרטיגראפי צפוף ועשיר נתגלה כי כמות הקרמיקה הדו-גונית הפלישתית אינה עולה על 5% מן המכלול.

בנוסף לכך ברור, לאור המחקרים האחרונים בפלשת, כי לא ניתן לבחון את התהליכים התרבותיים בשולי פלשת מבעד לקרמיקה הצבועה הדו-גונית בלבד. החפירות החדשות בתל בית-שמש מצביעות גם על היעדר מוחלט של רכיבי התרבות הפלישתית המובהקים האחרים, כפי שנחשפו באתרים מרכזיים אחרים כגון תל מקנה/עקרון, תל א-צאפי/גת ואשדוד. גם בנוהגי האכילה נתגלו הבדלים משמעותיים בין בית-שמש לאתרים אלה, בייחוד בהמנעות מכוונת מצריכת בשר חזיר והדרת השימוש בפכי הבישול.

ההבדלים המסתמנים בין מכלולי התרבות החומרית בבית-שמש לעומת פלשת מתווים את איזור הפריפריה של התרבות הפלישתית. איזור זה כולל אתרים שלא נושבו מחדש לאחר כניסתם האלימה של הפלישתים לאיזור, לעומת אתרים אחרים, כמו בית-שמש, שבו הראתה התרבות הכנענית עוצמה, שרידות ויכולת עמידה מול התרבות הפלישתית ההגמונית. ואולם, הבידול המכוון והצורך בהתנגדות רציפה הביא גם לשינויים פנימיים במבנה התרבותי והחברתי הכנעני וליצירת ישות חדשה.