נוכחותם של כלי חרס מיובאים מטיפוסים וממקורות גיאוגרפיים רבים במכלולים ארכיאולוגיים בני התקופות הביזאנטית והמוסלמית הקדומה בארץ-ישראל מוכרת זה מכבר. לרוב נהוג לחלק את הכלים הללו לשתי קבוצות עיקריות: כלי מסחר – קנקנים ואמפורות, וכלי שולחן עדינים או עדינים-למחצה (fine and semi-fine ware) – קערות, ספלים ופכים.

בין כלי היבוא המתגלים בארץ מצויים גם כלים שמקורם במצרים – במרכזי יצור ששכנו באזור הדלתא ולאורך הנילוס. בתקופות הביזאנטית (ובמיוחד בחלקה המאוחר) והאומיית (עד לאמצע המאה ה-8) יובאו לאזורנו ממצרים כלי שולחן – קערות Egyptian Red Slip, ובהמשך קערות ופכים קופטיים מצוירים, קערות ופכים מזוגגים (החל מהתקופה העבאסית) – וכן כלי מיכל מסחריים – אמפורות מאורכות (בכמות מעטה למדי, בתקופות הביזאנטית והאומיית) וקנקני שק קטנים (Red-Brown Ovoid Amphora, החל מהתקופה האומיית). קנקנים אלה היו בשימוש במצרים בין המאה ה-7 למאה ה-9 או ה-10.

במאמרה החלוצי על קשרי המסחר של עבר הירדן הצפוני עם מצרים לאור הממצא הקיראמי תיארכה פאמלה ווטסון (Watson 1995) את הפסקת יבוא קנקני השק המצריים ללבנט באמצע המאה ה-8. אמנם, נראה שמרבית הקנקנים הללו המוכרים מאזורנו מקורם בקונטקסטים אומיים, או כאלה שאינם מאוחרים למאה ה-8, אך מספר חפירות, כולל זו של אוניברסיטת תל אביב ביפו בשנים 2001-2000, הוכיחו כי קנקנים אלה המשיכו להופיע באזורנו – גם אם כנראה בכמות קטנה יותר – לפחות עד למאה ה-9.

קנקנים השק המצריים נפוצים בכל רחבי הארץ, בערים ובכל צורות הישוב הכפרי, ונראה כי תפוצה רחבה זו מצביעה על היותם כלי קיבול לסחורות מסוימות שהובאו ממצרים. יתר על כן, קנקנים אלה נתגלו גם בקונטקסטים של ספינות טרופות מול חופי הארץ, עובדה המחזקת את זיהויים כמרכיב במסחר הבין-לאומי של התקופות האומיית והעבאסית.

לקנקנים אלה מצטרפת, ככל הנראה במאה ה-8 או ה-9, קבוצה קטנה אך מוגדרת היטב של קדרות מצריות גסות עשויות ביד ומעוטרות בחריטה או בסירוק גלי, המיוצגות על ידי מספר ואריאנטים. תפוצתן של קדרות אלה קטנה הרבה יותר מזו של הקנקנים, ומתרכזת בעיקר בערי החוף, כגון קיסריה, יפו ויבנה-ים, ומעט יותר בערי פנים הארץ, כרמלה. יבוא של כלי בית גסים, שאינם כלי קיבול או כלי שולחן (כלומר, כלים שניתן לקשור בקלות לפעילות מסחרית), בכמויות קטנות למדי המרוכזות באזור מוגדר ובאתרים מעטים, מצביע על האפשרות כי כלים אלה הובאו ארצה בידי אנשים שהורגלו להשתמש בהם בארץ מוצאם – דהיינו מהגרים מצריים. יעודן של קדרות אלה אינו ברור, אך סביר להניח כי הן שימשו בהכנת ו/או בהגשת מזון, אולי במסורת מצרית. העובדה כי קיסריה, יפו ויבנה-ים שימשו למן התקופה האומיית כמצודות ימיות (ריבּאטאת) שאוישו בידי לוחמים-מאמינים (מוּראבּיטוּן), חלקם נשים, מאפשרת להציע כי הקדרות המצריות ואולי כלים מצריים נוספים שנתגלו באתרים אלה הובאו על ידי מוּראבּיטוּן מצריים ואולי בני משפחותיהם שהתיישבו בערי חוף אלה.

ביבליוגרפיה נבחרת:

אלעד, ע' 1978. ערי החוף של ארץ-ישראל מהתקופה הערבית (1099-640 לספירת הנוצרים) על-פי מקורות ערביים. קתדרה 8: 177-156.
Hayes, J.W. 1972. Late Roman Pottery. London.
Watson, P.M. 1995. Ceramic Evidence for Egyptian Links with Northern Jordan in the 6th-8th Centuries AD. In: Bourke, S. and Descoeudres, J.-P. (eds.). Trade, Contact, and the Movements of Peoples in the Eastern Mediterranean. Studies in Honor of J. Basil Hennessy. Sydney: 303-324.